אפלטון טען שהאמנות מדברת לחושים. החושים הם שקריים ואשלייתיים ולכן גם האמנות בכלל והשירה בפרט שקריות הן. יש משהו בדבריו של אפלטון. למשוררים אמצעים פואטיים באמצעותם הם מסוגלים בקלות להניף שרביט קוסמים ולתמרן את המציאות כרצונם. אבל השירים של טל איפרגן משדרים אותנטיות, תמימות צעירה ולא מקולקלת. השירים נסובים בעיקר על רשמיה של מלצרית צעירה בבית קפה. רשמים עזים ומלאי חיים המובאים דרך איחוי של תחושות, רגשות ומחשבות לתוך הניחוחות והטעמים הגשמיים הממלאים את האוויר בבית קפה.
לב אי אחר
(בית ראשון)
מַזְמִינָה סְפִינָה שֶׁל אֹרֶז מְגֻלְגָּל
בִּשְׁעַת בְּדִידוּת דְּבִיקָה
אֹרֶז מְבֻשָּׁל
כָּל כָּךְ טָעִים
דָּגִים חַיִּים שׂוֹחִים בִּי וְשׁוֹתְקִים.
לא כל השירים קשורים בהכרח לבית הקפה. לדוגמה, השיר המינימליסטי הבא שצד את עיני ביופיו:
נוחות
עַל כִּסֵּא נוֹחַ
פֵּשֶׁר הַנּוֹחוּת
נוֹחָה לְךָ
מַשָּׁב הָרוּחַ
לִטּוּף לַחוּת
תְּנוּחָה.
אין ספק, כישרונה של המשוררת הצעירה הזו ברור. אתה מרגיש את עיניה המעט עצובות מביטות בך מביט בשירים תוך כדי קריאה.
חלק מן השירים אינו חף ממגרעות: חריזה מוגזמת, שורות עודפות וניסוחים קלישאיים עשויים למוטט שיר. ואכן מספר שירים בספר קורסים בצרימה מצלולית.
שורה תחתונה: הספר "הפוך בלי קצף" הוא שירה מענגת. קחו אותו אתכם לבית הקפה. טעמו של הקפה יהיה מעט עמוק יותר.
אל תיקח אותי ללב
כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ
אַל תִּקַּח אוֹתִי לַלֵּב
אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּקַּח אוֹתִי לָאֹזֶן
שֶׁתַּקְשִׁיב לִי
מְבַקֶּשֶׁת מִמְּךָ
שֶׁלֹּא תִּקַּח אוֹתִי לַלֵּב
רוֹצָה שֶׁתִּקַּח אוֹתִי כַּהֹגֶן
תַּפְנִים אוֹתִי.
שֶׁתֶּרֶד לְדַעְתִּי הַצְּלוּלָה
וְתַעֲשֶׂה לָהּ נָעִים
תְּעַנֵּג אֶת הַשְּׁתִיקָה
תַּסְכִּים עִמָּהּ.
וְעִמִּי.
עֲלוּלָה לְהֵעָלֵב
לְהִסְתַּכֵּן לְהִתְאַהֵב
לְהִתְעַרְבֵּב לְהִסְתּוֹבֵב
אַל תִּקַּח אוֹתִי לַלֵּב.