ספר שיריה האחרון של רוחמה וייס "שפתיי תפתח" זכה בפרס גולדברג לשירה, פרס קרן קיימת לישראל. שירתה של וייס אכן ראויה לפרס - וזה הזמן לפתוח צוהר לשירה מרגשת, שירה שיש בה מאפיינים של כתיבה פורצת דרך: שירתה של רוחמה וייס ייחודית מאד, יש בה שילוב בין עולמות - שאיבה ממקורות קדומים מצד אחד, וחיבור למודרנה ולגישה פוסט מודרנית מצד שני.
רוחמה וייס מנסה לחפש זהות - ולעתים נדמה, שהיא מעצבת בשיריה זהות יהודית -ישראלית חדשה, מורכבות עשירה שמתיכה רבדים ותכנים מעולמות מנוגדים. מצד אחד תוהה ומטילה ספק - ומצד שני מחברת עצמה לקדושה ולאמונה.
רוחמה וייס עשירה בתכנים יהודיים - ושירים רבים מתכתבים באופן מפתיע עם המציאות שמסביב ובה בעת עם מדרשים ועם פסוקים מן התנ"ך - והדיאלוג הזה יוצר תחושה של רצף בין זמנים, בין שיריה לבין המקורות. אבל יש רחש ויש רעד: בה בעת חש הקורא, כי הכתיבה יוצרת טלטלה במדרשים ובפסוקים - הכול עובר מטמורפוזה, עיבוד מחדש, בחינה מחדש.
ספר שירים שלה 'שפתיי תפתח' סוחף אותנו אל עולם משתנה, עולם מלא תהפוכות, תובנות שמוצגות בצורה מלוטשת ומיד עוברות טלטלה, ואנו חשים בתוך ארמון קסום, מסתורי, פתוח לכל רוח, לכל דעה, לכל רגש.
רוחמה וייס שוזרת קדושה וחול, אלוהות וארוטיקה, אמונה ומיניות - והדרך לבורא עולם יכולה לעבור דרך אביזרים מודרניים כמו חזייה צבעונית, 'שופינג' בחנויות, וכל זה מתחבר לביטויים שמקבלים משמעות אחרת - ביד חזקה ובזרוע נטורה, ואפילו להכות בנו במשפט כמו: 'פוקד עוון אבות / ומתיר עוון אבות / ואצלי / עכשיו במיטה'. עמוד 85.
כתיבה מלאת עוצמה, כתיבה נועזת, ובחינת הקשר עם עולם האהבה והארוטיקה מאוד אישית, יודעת לתת לכול משמעות רוחנית וגוונים פיזיים בעת ובעונה אחת. גם שם הספר 'שפתיי תפתח' כומס בתוכו לא רק קדושה אלא גם משמעויות מעולם האהבה - ומבחינה זו רוחמה וייס היא משוררת שמתיכה אמונה ומודרנה בדרך שנוגעת ללב הקוראים, בדרך שהופכת את השירה למבוך שרוצה להציע ראייה אחרת, כיוון חדש.
רוחמה וייס תמיד מחפשת את המצב הנסתר שמעבר לרובד הגלוי - וכך היא כותבת תפילה שונה בדרכה, לא תפילה שמחפשת גבהים ומרומים, אלא שורות שמחפשות כיוון אחר - להגיע עד רגע הנפילה, עד רגע ההתרוקנות: "לכתוב שיר / על עלה של עץ / בגינה / ללמוד לתת לו / שלכת" - עמוד 5.
בשיר אחר נותנת רוחמה וייס משמעות לשלכת אחרת, לתשליך: היא עושה זאת גם לתפילות אחרות. רוחמה וייס מעניקה משמעויות חדשות לתפילות עתיקות - וכך היא מעבדת ברוחה את תפילת התשליך.
התפילה של השלכת העוונות הופכת להיות תפילת במעמד אחר, תפילה בעת גירושין:
"תשליך.
לא, אל תשליך. תן לי
להשיל, להשאיר,
לא תש כוחי,
תן לי להתיר.
תן לי לבד".
עמוד 30.
העולם של רוחמה וייס צופן בתוכו התָּרת קודים ישנים, רצון להינתק מדרכים סדורות ומקובעות. לתת חיים לתפילות ישנות. את תפילת ההודיה בברכות השחר
היא שרה אחרת:
"אלוהי, נשמה היודעת הכול,
צווי על השקט לסור למעוני - ובהמשך הבית:
הורי לי חיים, למדי אותי מוות"
עמוד 53.
תפילה ההודיה על החיים עם בוקר, מקבלת משמעות אחרת, רצון להקיף את כלל ההוויה ולהבין אותה מראשית עד אחרית.
העולם של רוחמה וייס מבקש יותר, והמשוררת מנסה באמצעות השירה לבטא חוסר וגעגוע. להתמלא מחולייתה. רוח אלוהים נושבת בין השורות, רוח שיוצרת עולם חדש, שירה שהיא נבואה לזהות חדשה-ישנה. כך היא כותבת:
משהו נפקח פנימה
כמו שושן צחור
אין לי דרך אחרת לומר זאת
משהו נפקח בי לְגעגוע.
והשיר מסתיים בבית שיוצר עולם של בראשית חדשה, בראשית מאד נשית, עירומה וחשופה:
משהו מאד נפקח בי
ורוח אלוהים מרחפת בפֶקח געגוע
כמו הלִפנֵי של הרֶחם
כמו איבה רבייה.
עמוד 7.
רוחמה וייס זכתה לשם ולמוניטין לא רק כמשוררת, אלא גם כחוקרת תלמוד, כמורה למקורות יהודיים - וכל עולמה העשיר והמורכב אינו נשכח לרגע, רצף היצירה היהודית פורש כנפיו, הכול מעניק לה מוטת מפרשים לראות את העולם החדש, לגעת בעט מאד מקורי, מאד אישי בגלריית הנושאים שלשים את חומרי הבעירה הפנימית - המיניות, הערגה לגבר, היסוד הבוער המבקש לערבב יצר ויצירה, אמונה ומיניות.
כותבת רוחמה המנון לשילוב הזה: זה הכאב שלי / זה הגעגוע שלי / זה המוות שלי - עמוד 81.
אפילו מושג מקודש כמו 'אהיה אשר אהיה' זוכה לטלטלה של סופה. כותבת רוחמה וייס - בשיר שפוסע בין קודש לחול - בעמוד 51:
אהיה אשר אהיה, בפרוזדור
לא מזכירה. לא זוכרת.
זכורה בקרבי. זכרוני לברכה. זכרוני לי ברכה.
ושיר שלא יהיה ולא ייעלם
בין חדר הילדים לחדר השינה.
ויש שירים, שבהם היא נכנסת לבית המדרש - ומלמדת אותנו שיעורים בדרכה שלה: קחו למשל את השיר שלה על המקום והאבנים בעמוד 15 והרי לכם עיבוד שירי על אותה משנה על השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר. אצל רוחמה וייס - הופכת המשנה הקדומה לשיר שנוגע באיש ובאשה 'שנפל מביניהם כותל/ ונעשו שותפין למקום החשוף ולאבנים / ובשקט שנוצר, כל מרחב המשחק להם היה'.
רוחמה וייס כותבת לנו משנה חדשה, תלמוד חדש. שירה מקורית שיודעת לחבר את הקוראים לעולם אמוני ועמוק שאור סנוורים בקע את יסודותיו, לחיים שנוסדו על קרקע של דת והנה עוברת בהם רוח אחרת, ובמבוך הזה שבו שלובים מיסטיקה וספקנות, אין איש יכול להיוותר אדיש.
רוחמה וייס היא קוקטייל של ליריקה וסיפור - כתיבתה מתעדת לבטים, זיכרונות, תחושות, ומעבר לכול זה אוצר החיים היהודי, הדמיונות וסיפורי המעשים, ואנו מרגישים שמעבר לכול יש גם משמעות כוללת - ניסיון לתת לנו חלק מן הפאזל, חלק מן הרקמה של הזהות הנוצרת כאן מחדש - זהות שניזונה ממקורות ספרותיים עתיקים ועשירים - ובו בזמן לפנינו זהות ששואבת מן העולם החדש, העידן הטכנולוגי, הווירטואלי.
הפרס שמוענק לרוחמה הוא פרס על כתיבה בשלה, על חיוניות של יוצרת אמיתית. יוצרת שיודעת לשלב בין ישן וחדש, בין יהדות לבין עולם משתנה.
