גיזי רפפורט, פילוסופית פוליטית אובייקטיביסטית וליברטנית, כותבת עניינית, ברור וממוקד, וספרה ערוך בצורה ידידותית לקורא. כבר בתחילת ספרה היא מצביעה על הגישה שהציבה כמטרת מתקפתה: "הגישה המכונה בספר זה 'רלטיביסטית', כוללת גישות קרובות כמו: רב-תרבותיות, רב-גוניות, תקינות פוליטית, פוסט מודרניזם ודה–קונסטרוקציה" (עמ' 17). היא מוצאת הבעייתיות בהנחת המוצא ש"תכני מחשבותיו ודפוסי התנהגותו של האדם נקבעים... באופן ביולוגי או חברתי" (שם), ולכן גורסת ש"כל אדם נעול במעין כלא קוגניטיבי שנוצר על-ידי זהותו הקבוצתית, איש אינו יכול להבין דברים מחוץ להקשר של גזעו, מינו או קבוצתו, יותר מכפי שהוא יכול לצאת מתוך עורו. אין קנה מידה אובייקטיבי שיתווך בין נקודות המבט של בני הקבוצות השונות - אין אפשרות לפנות למציאות כדי שתכריע" (שם).
המחברת מצדדת בגישה הרואה באדם היצור היחיד בטבע בעל תבונה ורצון חופשי לעומת הרליטיביסטים כמו גם אנשי איכות הסביבה, ה"גורסים שהאדם אינו שיאו של התהליך האבולוציוני, שהוא אינו עליון על פני, למשל, מיליוני סוגים של חרקים אשר יחיו לבטח אחריו, או על פני החיידק, אשר הראה יכולת הישרדות של יותר משלושה מיליארדי שנים" (עמ' 21).
הדמיון והשוני
דומה שכאן נקודת חולשה מרכזית של המחברת המבלבלת תכונות המקנות יכולת שיקול מוסרי ואחריות מוסרית, שהן תכונות של סוכן מוסרי, עם התכונות שרק מקנות מעמד מוסרי לבעלי חיים, מהם היא מתעלמת. כך למשל היא מסבירה שבין האדם לבין הכלב "יש יחס של דמיון ויחס של שוני. הדמיון העיקרי הוא בכך שהם חיים, והשוני העיקרי הוא בכך שהאדם הינו רציונל - שהשכל מאפיין את האדם באופן מהותי וספציפי ומבדיל אותו מן הכלב, כמו גם מבעלי חיים אחרים" (עמ' 58-57). אם להתייחס לחשיבה אוכל לציין, שהשימפנזים בני השנתיים הם בעלי יכולות שכליות ומיומנויות לביצוע דברים, טובים יותר מתינוקות בני שנתיים. לעומת זאת אנשים הנמצאים בתרדמת, אינם מסוגלים לשום התנהגות שנייחס לה רציונליות. אם כך, מדוע שלא להתייחס באותה צורה פונקציונלית לאחרונים כמו שמתייחסים לקופים?
להסברת טענת "מותר האדם מן הבהמה" כותבת ד"ר רפפורט כלהלן: ה"רליטיביסטים טוענים שבעלי החיים, כמוהם כבני אדם מבחינת יכולת סבלם, והם מסיקים מכך מסקנות אופרטיביות. בטענם כך הם מתייחסים אל המשותף בין בני האדם ובעלי החיים, ומתעלמים מן המבחין – מיכולתו הרציונאלית של האדם, ומיכולת הבחירה שלו. כאשר מגדירים את האדם אך ורק על-פי יכולת הסבל, המשותפת לו ולבעליי החיים, אכן אין הצדקה להעדפתו על פניהם. אך לא כאשר מגדירים את האדם על-פי תכונותיו המהותיות... המייחדות אותו כיצור אנושי. הבדלים מהותיים אלו בין האדם לבעלי החיים האחרים מסבירים מדוע יש טעם לנסות לשכנע אדם אחר שלא יפגע בנו, אך אין טעם לנסות לשכנע בעלי חיים. האדם מסוגל לבחור לפגוע בנו או לא, אך לא כך בעלי חיים. זוהי הסיבה לכך שאיננו נוהגים להאשים את החתול בהריגת העכבר, או את האריה בהריגת האנטילופה. כך הדבר גם באשר לצמחים ולטבע הדומם. איננו מאשימים את העץ או את האבן שנפלו עלינו ופצעו אותנו - הם אינם בעלי יכולת תבונית שאליה אפשר לפנות באמצעות טיעונים, והם אינם מסוגלים לנהוג אחרת" (עמ' 60).
אבל אם להמשיך את קו חשיבתה, איננו גם מאשימים תינוקות וילדים קטנים על מעשיהם, באשר אינם מבינים שהם יכולים לנהוג אחרת, ובכל זאת איננו מתייחסים אליהם כאל בעלי חיים, ואיננו רואים בהם פונקציות עבורנו ועד כדי מזון המוגש לשולחננו. במקום השאלה: מי שווה יותר, האדם או החיה? אולי ראוי לשאול: האינטרס הספציפי של מי שווה יותר? שאלה שתשובותיה מאפשרות גזירה המתחשבת בבעלי החיים, לא רואה בהם פונקציות אנושיות בלבד, אך גם מאידך-גיסא אינה הופכת האדם לקורבן אלטרואיסטי למען בעלי החיים.
ניסויים בבעלי-חיים
לבעלי החיים המרגישים וחשים כאב יש צרכים, למרות שהם בעלי מיומנויות פחותות משל האדם. מה זה אומר על עשיית ניסויים בהם? לדעת גיזי רפפורט, יש רלטיביסטים "המייחסים ערך שווה לזכויות בעלי חיים ולזכויות האדם, וקוראים לשים קץ למחקר שנערך בבעלי חיים. חלק מהפעילים למען זכויות בעלי החיים אף מצדדים בנקיטת אלימות כנגד מדענים המשתמשים בבעלי חיים לצורכי מחקר" (עמ' 34).
אולם אלימות אינה ניתנת להצדקה בכל שיח המדבר על זכויות במשטר דמוקרטי ליברלי, וההתמקדות של רפפורט באלימות זו, מסיטה הדיון מעצם המחקר ומההצדקות שיש לו, כמו גם מהתנאים שבהם הוא נערך בבעלי חיים.
במקום אחר היא מציגה את המתנגדים לניסויים בבעלי חיים כ"גורסים שבגלל יכולת הסבל, יש לנהוג שוויון בבני האדם ובבעלי חיים ולהעניק לפחות לסוגים אחדים של בעלי חיים, הגנה חוקית מפני הרג וגרימת סבל. בעלי תפיסה זו נאבקים למשל למען זכויות חיות מעבדה, הסובלות לטענתם בדיוק כפי שסובלים בני האדם. הם תובעים להימנע מפגיעה בבעלי חיים לצורכי מחקר, גם אם המחקר אינו כרוך בכאב, וגם אם הוא עשוי להציל חיי אדם" (עמ' 29).
רפפורט מציגה עמדה של סתירה עצמית מבחינת המתנגדים לניסויים בבעלי חיים. מחד-גיסא היא כותבת שהמתנגדים לניסויים בבעלי חיים גורסים זאת בגלל "יכולת הסבל" של בעלי החיים, אך בהמשך היא טוענת ש"הם תובעים להימנע מפגיעה בבעלי חיים לצורכי מחקר, גם אם המחקר אינו כרוך בכאב, וגם אם הוא עשוי להציל חיי אדם". אולם, ניסויים שאינם כרוכים בכאב לבעלי חיים אינם בגדר בעיה מבחינה אתית. יש לציין שהניסויים כיום הם רק בחלקם נועדים להצלת חיי אדם, חלקם הם לטובת תעשיית הקוסמטיקה או תכשירים אחרים, או בגדר של לימוד ואימון תלמידים וסטודנטים.
עמדתם המוסרית של המגנים על זכויות בעלי חיים, נובעת מקיום מבנה מערכת עצבים מרכזית לבעלי החיים, המאפשרת להם לחוות סבל. לכן אין עמדה מוסרית זו עולה בקנה אחד עם מה שמייחסת רפפורט למגיני זכויות בעלי החיים ש"יש...(ה)תובעים להימנע מסילוק יתושים נושאי מלריה באמצעות חומרי ריסוס, ואינם רואים באפשרות שמיליוני בני אדם ימותו ממלריה הצדקה לחסל את היתושים נושאי המחלה" (עמ' 29), הגם שליתושים אין מערכת עצבים מרכזית ואין לכן אפשרות לראותם יצורים הסובלים מכאב. במפגש האינטרסים, זוהי קריקטורה להציג את האינטרס של היתושים כעומד מעל זה של בני האדם.
הסוגייה האקולוגית
רפפורט גורסת ש"כאשר העיקרון המדיני המנחה איננו חייו הטובים של הפרט כפי שכל פרט מבין אותם אלא זה שהרוב קובע את המדיניות - כל מדיניות - תיתכן האפשרות שתועדף טובתם של בעלי החיים על פני חייו ורווחתו של האדם, ובין היתר שייאסרו ניסויים בבעלי חיים" (עמ' 96). אולם חייו ורווחתם של בני אדם יכולים להיות עדיין סוגייה מרכזית, גם אם יובאו בחשבון זכויות וצרכי בעלי החיים, באשר אין בהכרח לראותה כמערכת של "או או", כלומר - ZERO SUM GAME, מה גם שכיום קיימות אלטרנטיבות מדעיות לניסויים בבעלי חיים, אלטרנטיבות אחרות למזון מבעלי חיים, מה עוד, שגידול בעלי חיים לאכילה צורך גידול צמחים גוזלי אדמות רבות בתהליך הפוגע בסביבה ובמערכת האקולוגית.
אגב, לסוגייה האקולוגית אין נותנת רפפורט את דעתה. האם היא סבורה שהאדם הרציונלי ינקוט את הצעדים הראויים (מהם?), מהנחה שהוא לוקח בחשבון את עתידו (האם באמת הוא עושה זאת?), ויכול לשנות המציאות (האם באמת הכל הפיך?).
(בתפישת הרציונליות בספרה, כמו גם בסוגייה הפוליטית–לאומית, אעסוק ברשימה נפרדת.)