שמעתי על היישוב נווה שלום. לא ביקרתי שם מעודי. מהדיווחים הראשונים בעיתונות למדתי על הרקע והמניע להקמתו על-ידי יהודים וערבים, שבחרו להקים יחד יישוב קהילתי בסמוך למנזר לטרון כמודל לדו קיום בשלום. כבר אז קינן בי הספק בהצלחת היוזמה לאורך זמן. אף פעם לא האמנתי בכור היתוך ובאינטגרציה. אי-אפשר להתיך בני אדם שכל כך שונים בפרופיל האישי, התרבותי, הדתי, האידיאולוגי, הלאומני והפוליטי. זה לא הצליח עם גלי העלייה השונים מאז קום המדינה וזה לא עובד במערכת החינוך והתרבות. המרכיבים הדומיננטיים הללו באישיותו של כל אדם, עלולים לרסק בשעת מבחן כל תכונה אנושית בסיסית כמו: חמלה, סולידריות, ערבות הדדית, כבוד הדדי ורגישות לזולתך.
אין מניעה שפרויקט התיישבותי כמו זה של נווה שלום יצליח להתרומם מאדמת טרשים ליישוב פורח ומזמין אחרים להצטרף, למרות ההרכב האנושי המיוחד של מייסדיו. ההוכחה מתועדת בספרה המרתק של עמיה ליבליך "למרות הכול" העוסק בתולדות היישוב נווה שלום מיום הקמתו ועד לשנת 2012.
הספר שייך לז'אנר האהוב עלי, של היסטוריה מסופרת, כלשונה של המחברת, כפי שסופרה לה בסדרת ראיונות עם המתיישבים. קראתי את הספר בהנאה צרופה כמו את ספריה הקודמים של פרופ' ליבליך. תוך כדי קריאה הרגשתי שהתיזה שלי הופרכה. מסתבר שאפשר להקים יישוב מתפקד ופורח לאורך זמן למרות השונות המובהקת באישיות וברקע של תושביו. ברור לחלוטין שהשונות הורגשה בכל פינה במהלך השנים וכפי שכותבת המחברת: "מהר מאד גיליתי עובדת יסוד, בנווה שלום, אין מסכימים על דבר, פרט על ההסכמה לא להסכים...". כמה לא מפתיע ואפילו מתבקש בהתחשב בהרכב האנושי. התקבל אצלי הרושם שאפשר אחרת. שהמודל החריג של נווה שלום יכול להצליח ולהוביל אחרים. שרגישות אנושית לא נרמסת אל מול דת ופוליטיקה. שאפילו המקום הזה שווה ביקור מיוחד כדי להריח את ריחות התבשיל החברתי שצמח שם.
התייחסות התושבים הערביים לנסיבות מותו של בן היישוב, תום כיתאין, באסון המסוקים בשנת 1997, הנימוקים הפוליטיים והלאומניים כבסיס להתנגדות להנצחת זכרו כבקשת הוריו השכולים, הפילוג והאווירה העכורה שבאו בעקבות מותו הטראגי, עוררו אצלי תחושת זעם וחיזקו את תפיסתי הבסיסית מאז ומתמיד, שקיצוניות פוליטית לאומנית ואפילו דתית, עלולה בנסיבות מיוחדות ורגישות להוציא מתוכה את הרע מקרבם של בני אנוש. זה מה שקרה בתוך נווה שלום. המתיישבים שחונכו על ברכי הנכבה, יום האדמה, כיבוש שטחים בעקבות מלחמות עם מדינות ערב, אפליה על-רקע לאומני, גזענות ציונית ומה לא בעצם, לא מסוגלים להתעלות מעל הרגש הלאומני שעליו חונכו וגידלו דורות כדי להתייחד עם זכרו של חייל יהודי שגדל בישוב ושהוריו בין מייסדיו.
זה בכלל לא משנה להם שהחייל המת התחנך בגן הילדים של היישוב, למד בבית הספר במקום, היה חלק בלתי נפרד מהקהילה שמתיימרת להיות סולידרית, מגוננת ומתחשבת. בשר מבשרם הקהילתי ההתיישבותי. זה חזק מהם. הרגש הלאומני מציף אותם ומונע מהם להביע הזדהות אנושית, חמלה, חברות, תמיכה וחיבוק בעת צרה שלהם זקוקה משפחת כיתאין. זו תחושתי. היא פחות רלוונטית ופחות מעניינת לעומת זו של דניאל כיתאין אמו של תום שמספרת למחברת על ההתרחשויות לאחר מותו של בנה. פשוט מקומם ובלתי נתפס. רשות הדיבור נתונה לה. ישפוט הקורא. וכך סיפרה בעמודים 106-111 : "מזל שביהדות נהוג לקבור מיד ולא אחרי חודש חודשיים.. זה הנתון שבגללו תום קבור פה.. מלכתחילה הצבא נתן לנו את האופציה של הר הרצל ולא רצינו... חודש חודשיים אחרי אני לא יודעת מה היינו מחליטים אבל בפירוש הוא לא היה קבור פה (בישוב)... הרגשתי שאומרים לי ולא ממש אמרו כך במציאות כאילו: בבית קברות שלנו לא יהיה חייל יהודי, חייל ישראלי".
האומן דני קרוון, קרוב משפחה של בועז כיתאין, אביו של תום. קרוון הציע להקים אנדרטה שתנציח ביישוב את זכרו של תום. התקיימו דיונים. האווירה הייתה חיובית ותומכת ברעיון. בהמשך הדיאלוגים בסוגיית ההנצחה עלו טיעונים קשים "שאני אפילו לא רוצה לחזור עליהם" סיפרה דניאלה ואז לבקשת המחברת הוסיפה פרטים: "היו אמירות נוראיות! למשל, אמרו שתום היה חייל ישראלי, שהלך להרוג אזרחים בלבנון, מישהי אמרה שהוא הלך להרוג את המשפחה שלה בלבנון..."
דניאל קלטה לאיזו סערה נקלעה: "הרגשתי שאני לא רוצה להיות בדבר הזה שארגנתי, אני רוצה רק להתרחק...." המשפחה ויתרה על האנדרטה. הוחלט להתפשר על שלט צנוע בחזית מגרש הכדורסל שהוקם ביישוב מתרומה של נדבן יהודי מאמריקה. דניאלה פנתה למזכיר היישוב, שהיה ערבי באותה תקופה וזה מסר לה בתגובה, שזה לא מסתדר כי הוסכם כבר ששמו של התורם יונצח בשלט. דניאלה לא ויתרה, התקשרה לתורם וזה ענה לה ללא היסוס: " לכבוד יהיה לי אם יהיה שלט לזכר תום על המגרש". דניאלה חזרה אופטימית למזכיר מתוך תחושה שאין בעיה. זה השיב לה כי התקבלה כבר החלטה שלא להתקין את השלט.
רק כעבור שנה של אסיפות, משברים, ויכוחים, הצבעות ודיונים על התקנת השלט הוחלט לאשר אותו, "רק בגלל שהמתנגדים פשוט לא באו לישיבה הזו, ככה זה קרה" הסבירה דניאלה והוסיפה, "כאילו קבלתי את מה שרציתי אבל בשבילי זה מקום מר ונוראי בגלל כל התהליך הזה.." הפרשה המביכה והכואבת לימדה את דניאלה שיעור חשוב בהלכות המקום והזמן וכך סיפרה: " הערבים שגרים כאן איתנו הקצינו, גם אני נהייתי יותר יהודיה, יותר ישראלית, בטח אחרי שתום נהרג...לציונות יש מקום וחשיבות. העם היהודי צריך להיות רב במדינה ולשלוט בה, המדינה צריכה להתחשב במיעוטים, צריך שוויון זכויות, אך מי שמיעוט הוא מיעוט. מדינה צריכה צבא. זו הציונות שלי ואני רואה בה משהו צודק...".
גם קובי, אחד המייסדים סיפר מנקודת מבטו (עמוד 73) על אירוע ההנצחה לתום :" הציפיה שלי נוגעת למשפחות הערביות, החברים הערבים, שהכירו את תום מגיל מאד צעיר, הרי הוא היה חלק מהילדים, מבני הנוער...ובמיוחד הוא היה כזה נער קסום,... אז הציפייה שלנו הייתה כשהוא נהרג, שכולם יכבדו את רצון ההורים לקיים עבורו איזה איזכור ליד מגרש הכדורסל....ההתנגדות הזו שהופיעה כאן, אצל המשפחות הערביות, בגלל שזה קרה בלבנון, הייתה קשה לכולנו".
בחלוף 25 שנים מאז התיישבה משפחת כתאין בנווה שלום דניאלה מגדירה את עצמה כאחד מפגועי נווה שלום, במיוחד לאור ההתייחסות למותו והנצחתו של תום. לגישתה, מה שקרה לא היה צריך להיות כך. עם זאת ובעקבות מה שעבר עליה היא גיבשה תובנה משלה: " אוטופיה חברתית נופלת וקמה מתנאי המציאות. ... במובן מסוים, אידיאולוגית יצאתי כבר לפנסיה, ראיתי הרבה אידיאולוגיות שמתרסקות ועצוב לי ...."
בנוגע לתכלית הקמתו של היישוב על ערכיו המיוחדים מספרת דניאלה: "הרעיון המיוחד והיפה של נווה שלום הוא החיבור, הרצון להתקרב מעבר לגבולות לאומיים פוליטיים ותרבותיים להבין את עצמנו ואחרים כתוצר של ההיסטוריה שלנו האישית והלאומית וגם כבני אדם שמאמינים ביכולתו של אדם לבחור לפעול לפיוס בין העמים שלנו ולהתנגד למלחמה ואלימות. ברעיון הזה אני מאמינה אחרי המוות האלים של תום. הנפילות שבדרך הן טבעיות כחלק מסיפורי האגו שלנו, מהאנושי והלא מושלם שבנו ...." אשרי המאמין. אני לא.
הנצחה בקיבוץ נגבה
יחד עם תום כיתאין נהרג באותו אסון מסוקים תומר קידר מקיבוץ נגבה. הוריו של תומר הקימו לזכר בנם וחברו תום ולזכר כל הנופלים, גבעה של עצי פרי ושיחי ארץ ישראל שנקראה "גבעת תום ותומר". במשך השנים מגיעים מבקרים לאתר מכל רחבי הארץ לחלוק כבוד ולהתייחד עם הנופלים.
לאנשי נווה שלום יש מה ללמוד מהתנהלות אנשי נגבה בכל הקשור להנצחה ושימור הזיכרון. אני בספק עא הערבים בנווה שלום מעוניינים ללמוד ולהפנים. גם אם הרגש האנושי אומר שכן, הפוליטיקה, הלאומנות, הדת והחשבון הפוליטי עם הציונות הורגים את רגש החמלה והכבוד עם זכר החייל הישראלי שמת על הגנת מולדתו, שהיא בעצם לתפיסת הערבים, מולדתם שנגזלה מהם על-ידי הציונים הגזעניים, כך שאין מחילה, גם אם מדובר בתום כיתאין, מנווה שלום, על כל המשתמע.
אני נפעם ומשתומם לנוכח כוחות הנפש שגייסה משפחתו של תום, והחליטה להישאר ביישוב, למרות הכול, כשמו של הספר. הם לא חזרו לקיבוץ שובל ממנו באו ושם נולד גם תום. אילו הייתי במקומם הייתי עוזב את נווה שלום ומתיישב בתוך קהילה שהוקמה בעיקר על ערכים שונים בתכלית מאלו של נווה שלום ומההרכב האנושי של מייסדיו ותושביו. יש כאלו שזה מתאים להם. לא לי.