כל גופה של רבקה כאב מגעגוע, על-אף שבעלה וילדיה עוד היו כאן איתה, בעיירת הולדתה נדבורנה, לחגוג עימה את יום הולדתה הארבעים ושניים.
עיניה הכחולות חולמות, והיא תומכת באמה מאשה, ועוזרת לה לשבת לשולחן. איך היא יכולה לעזוב כאן את הוריה? מאז מות אחיה הבכור ממחלת השחפת בעודו נער, מרגישה היא צורך לסעוד אותם. אפילו מעין אשמה קיננה בה. צער הוריה על כי לא יזכו לראות נכדים מבנם, הוביל אותה לנישואים אחרי תקופת חיזור קצרה. מה כבר יש להתמהמה, הדהדו בה מילותיהם כשנענתה לו. שלושת ילדיה היו להם נחמה, על מות בנם.
שולחן האוכל היה עמוס כל טוב. רקס, כלבו השחרחר של דויד, בנה הצעיר, כשכש בזנבו בציפיה, משחר לכל פירור שיפול בחלקו. רבקה הניחה את המאכלים בכבדות על שולחן האוכל מעץ המהגוני, שמילא את חלל המטבח. צלחות האוכל זרקו כתמי צבע בשולחן: כתום מהצימעס, סגול הגיע מהקומפוט והקוגל המתוק, שהכינה יחד עם ילדיה, אבל הילדים אהבו דווקא את הקרעפלך המטוגנים ולביבות תפוחי האדמה. היא תתגעגע לוויכוחים שהייתה נתונה בהם תדיר בנסיונות לשכנע את ילדיה לאכול, כי היו רזים מדי לטעמה.
עיניה סרקו את השולחן. הוא עשוי פיתוחים פיתוחים כיאה לרהיט של אומן יוצר. את השולחן הזה גילף יעקב, בעלה, במו ידיו. עכשיו התמלאה צער למראה השולחן הזה שיתייתם עוד מעט. שלא יאכלו עליו ילדים והוא יופרד כנראה לעד מיוצרו. היא ליטפה את הגילופים בפינה הקרובה אליה וחשבה, זה היה הרהיט הראשון שיעקב הכין לנו.
האווירה הייתה קשה מנשוא. הפרידה עמדה לפגוע בכל אחד מהם. יעקב התעקש לעזוב את פולין למרות מחאותיה של אשתו. מיום נישואיהם עבד יעקב בנגריה של שלמה אביה. כל בוקר היה מגיע, בחיוך. יעקב אהב את מגע העץ הנענה למכשירי הגילוף בידיו האמונות. כל רהיט שיצא מהנגריה, היה יצירת אומנות חד פעמית בשבילו.
"תרצה תה?" היה שואל שלמה בכל בוקר בעודו שופת מים.
"לא תודה", היה עונה יעקב בכל בוקר, כבהרגל, להוט להתחיל במלאכה. ואז היה פוצח שלמה במסע שכנועים.
"למה לא בעצם?" היה טוען בכל בוקר, והמסרב היה משתכנע. שלמה היה מגיש לו כוס תה בלימון, עם כלי מיוחד לקוביות הסוכר, ושניהם היו יושבים ולוגמים את התה, ממסים את קוביות הסוכר שנתנו בפיהם בכל לגימה. רק רחש הכוס והלגימות היה נשמע. אחווה שקטה של גברים. שלמה פרש כנפיו על יעקב וניחם מעט על בנו, שאיננו עוד.
אחרי שעצמותיהם התחממו קמעא, מהקור השורר בחוץ, החלו במלאכה. את השולחן הראשון שיצר, הקדיש לאשתו ולצאצאיו העתידיים. שלמה ראה את מאמצי יעקב בהתלמדותו כשוליה, ודִרבן אותו לייעד את השולחן למשפחתו. תחושה של שמחה ואהבת היצירה פעפעו בעורקיו, פשו באיבריו בכל סיתות, בכל הלימה, מאשה ובכל ניסור. הוא הביא את השולחן לרבקה, והיא שמחה בו. ליותר מזה לא היה זקוק.
היא נזכרה ביום בו הגיע השולחן, והיא ניסתה לפענח, כיצד תציב אותו במטבחם. השולחן היה מעט ארוך, וחסם את המעבר לעמדת הבישול. הם מצאו פתרון והציבו אותו במאונך לקיר הגובל בסלון. ביתם היה נעים ומעוצב בקפידה. רבקה אהבה להניח פרחים על השולחן, פרי גינתם הקטנה. את ימיה הקדישה למלאכה.
היא למדה לתפור מאמה, מאשה, ותפרה למעונם הקט וילונות נאים ותכולים, כגוון עיניה. כך אמר לה יעקב כשראה אותם. ביתו הרחיב את דעתו והסב לו אושר. את שנות נישואיה הראשונות הקדישה לטיפוח ביתם. רק לאחר ששלושת ילדיהם גדלו התגייסה לפעילות המחתרת היהודית, עבורה אספה חומרים מודיעינים. את פעילותה זו, שמרה בסוד מפני בני משפחתה, על-מנת שלא לסכן אותם שלא לצורך.
רחל, בתם הבכורה נולדה. היא דמתה כשתי טיפות מים לאמה. עיניה היו כחולות ושערה בהיר. מאשה עזרה לרבקה בגידול הילדה. נכדתה הראשונה. כמה שמחה בה. היא השקיעה בה את כל מרצה, ופטפטה איתה בבליל שפות, עירבול כל הלשונות שהייתה אמונה עליהן. משפט ביידיש מתובל בקורטוב פולנית, ובשביל ההשקעה בעתידה, לימדה אותה משפטים באנגלית ובגרמנית. שפות אלו רכשה מאשה, בתקופה בה עבדה אמה כרופאת שיניים בווינה. היא העדיפה ללמוד שפות יותר אוניברסאליות מהאוסטרית ומהגרמנית הגותית, על-אף שגם שפות אלה הבינה. רחל נקשרה אל מאשה באהבה עזה. כשנולדו אחיה, מצאה את עצמה רחל מבלה זמן ניכר בביתה של סבתה. אמה התפנתה לטפל בבנים הקטנים. כשיגדלו ילמדו לייבל ודויד בחדר. ואילו היא, אצל סבתה, הייתה במרכז תשומת הלב. בהגיעה לגיל בית ספר, העדיפה רחל ללמוד אצל מאשה.
היא למדה אצלה חשבון, היסטוריה, יהדות ושפות. ובתוך הזמן הזה למדה גם לתפור, לבשל ולאפות. ברגעים של קרבה, היו רחל ורבקה אופות יחדיו, לחמים, תופינים ומיני מתיקה. ליעקב, הייתה רבקה מכינה את הקוגל האהוב עליו מבית אביו.
מבטה חזר לשולחן האוכל. יעקב ניסה לאכול את הקוגל שהכינה לו. מבטו היה מזוגג. ניכר היה עליו זעם אצור, שלא אפשר לו לבלוע כהלכה. רעש הצלחות במגען עם השולחן, המזלגות הנוקשים בצלחות החרסינה, לעיסה בכל פה ומשיכת נוזל הקומפוט מילא את החלל.
דויד עוד לא למד לשתות בנימוס הראוי. בתוכה הרגישה קפואה. רבקה סגרה את הכאב בתוך קופסת ליבה, ומיאנה להרגיש אותו טרם עת. ההמולה של האכילה הייתה לה כעין רעש לבן, רקע למחשבותיה. בזווית עינה קלטה את דויד מגניב לרקס ממטעמי השולחן. היא העלימה הפעם עין, לא היה בה כוח כעת לגעור או לחנך. בכל אופן הוא ייאלץ ללמוד בדרכו שלו, נימוסין והליכות בחברה, עכשיו שהיא לא יכולה ללוות אותו.
שלמה התיישב לשולחן, מביט בנכדיו, הצער שאצר בתוכו, על בנו שאיננו כאן איתם, השתקף על פניו. הצער הצטרף למחשבה, כי ייתכן שלא יראה עוד את נכדיו לעולם. עצב ניבט מעיני מאשה על-אף ניסיונותיה לחייך. רבקה ראתה זאת היטב. מאז מות אחיה, הייתה רגישה מאוד למבטי העצב של אמה. שמחת הנכדים, שמחה פשוטה של ילדים, המקבלים את המאכל האהוב עליהם, העלתה חיוך על שפתיה. מה תעשה מאשה בלעדיהם? חשבה רבקה. מה אעשה אני... נתלתה המחשבה על קצה ריסיה, ולא יספה לסיימה. היא עפעפה והעיפה מבטה על הדבר הראשון שנקרה בדרכה. הכביסה. כבר שלושה ימים שלא קיפלה כביסה. כביסתה שלה.
את בגדי ילדיה כבר ארזה. בגדי יעקב בעלה, כבר מגוהצים היו. כמעט ליטפה אותם במגהץ, כשהכינה את מזוודותיהם. רחל בתה היפה, בת השבע־עשרה, שערה גולש ועיניה כחולות. ודאי עוד מעט כבר תמצא לה בחור משל עצמה חשבה. אולי גם לי עוד מעט יהיו נכדים שלא אזכה לראות, הסתלסלה מחשבה כאד מבין הבגדים. טוב, עוד חזון למועד, ניערה חולצה נמרצות, כמנערת ממנה את המחשבה. לייבל בנה, היה כבר כמעט גבר, בן ארבע־עשרה, ודויד בן השבע היה ילד ממש... היא קיוותה כי ישתלבו במהרה, ירכשו חברים חדשים ויסתגלו לשפה החדשה, באמריקה הרחוקה.
כמה רחוקה הייתה אמריקה. מסע מפרך בבטן אנייה הפריד בין אירופה לבין אמריקה. מסע לא פשוט ומלא טלטלות. היא ניסתה לחייך, לאגור בתוכה את הרגעים האחרונים שלהם יחד כמשפחה, נוצרת את חזון הוריה וילדיה יחדיו. היא נכנעה לקרב האבוד עם עיניו מלאות התחינה של רקס, שקלט את הלביבה הריחנית, שנותרה בצלחתה כפי שהונחה בה.