"שלום אדוני, האם תרצה לראות את מבחר מסכי הטלוויזיה הגדולים שלנו? יש לנו כאן כמה מוצרים נהדרים". אני מחייכת אל הלקוח בהתלהבות חנפנית של מוכרת בערוץ הקניות.
יום שבת היום, 18 בדצמבר. שבוע חלף מאז הפגישה שלי עם אצ'ריה, ומוחי רוחש דאגות. בכל חיי מעולם לא חששתי מבחינות, אבל רק המחשבה על המבחנים של אצ'ריה גורמת לי מערבולת משונה בתחתית הבטן. בעיקר כי אני לא יודעת עליהם שום דבר, וחוסר הוודאות הזה מלחיץ אותי. ולא זו בלבד, אלא שהחנות נהייתה בית משוגעים. ההתרגשות לקראת הגביע העולמי בקריקט הגיעה לשיאה, ומכירות הטלוויזיות שלנו מרקיעות שחקים. הבוקר נתקפנו כולנו התרגשות כשנאמר לנו שפְּרִייָה קאפּוּר, השחקנית מבוליווד, תגיע לחנות בעוד שבועיים. כפרזנטורית של תאגיד "סינוֹטרוֹן", היא תגיע לקדם את המכירות של דגמי הטלוויזיה החדישים שלהם.
היו עוד כמה התפתחויות. יש לנו קופאי חדש ששמו אַרג'וּן סוֹני, איש שמן ומרושל שלא מפסיק להעיף בוטנים באוויר כדי לקלוט אותם בפיו, ולענות על שאלות בשאלות. נילַם, אחת המוכרות, מתפטרת בשבוע הבא כי היא עומדת להתחתן. הבחור הוא הודי שחי בסטוקהולם. היא מתרגשת לקראת הנסיעה לשוודיה, ארץ שאני לא יודעת עליה כמעט שום דבר.
אחרי הצהריים קורא לי המנהל לחדרו. "סאפנה, עברתי עכשיו על נתוני המכירות שלך. הגעת שוב למקום הראשון," הוא אומר ומחייך חיוך גדול. החיוך המאולץ הזה, הצהוב והמלא שיניים, מזכיר לי את ג'יוואן, דמות של נבל מסרט הינדי ישן, ואני מיד נדרכת. מאדן מחייך רק כשהוא רוצה לבקש טובה מאחד העובדים, למשל לבקש מאיתנו להישאר אחרי שעות העבודה או לעבוד ביום ראשון.
"את זוכרת את מר קוּלדיפּ סינג, האיש שקנה משאית מלאה סחורה בשבוע שעבר?" הוא מוסיף ואומר.
"אתה מתכוון לאיכר ההוא מהריאנה?"
"כן, כן", מאדן מהנהן. "הוא התקשר היום ואמר שאף אחד אצלו בבית לא יודע איך להפעיל את המכשירים האלה. עכשיו הוא רוצה שמישהו מהחנות יבוא אליו לכפר ויסביר את הוראות ההפעלה. את מבינה?"
"כן, אז למה שלא תשלח את אחד מאנשי המכירות?"
"זאת הבעיה", אומר מאדן ונאנח. "הוא רוצה רק אותך. מתברר שהרשמת אותו מאוד. אז הנה מה שאני מציע. אנחנו רוצים שתיסעי לכפר הזה מחר ותראי לו איך הטלוויזיה ומכונת הכביסה ומערכת השמע ומכשיר הדי-וי-די עובדים. נחזיר לך את כל הוצאות הנסיעה, וניתן לך גם חמש מאות רופי בתור אש"ל".
"אני לא מבזבזת את יום ראשון שלי בשביל חמש מאות רופי".
"את יכולה לראות בזה כסף קל. ביררתי, ולוקח רק שלוש שעות להגיע לכפר צ'נדנגאר. תוכלי בלי בעיה לצאת בבוקר ולחזור בערב. זה בסדר מצדך?"
"זה לא בסדר בכלל. איך אתה בכלל מסוגל לבקש מאישה לנסוע לבד לכפר כל כך רחוק?"
"אני מבין, אני מבין". מאדן מטלטל את ראשו. "אבל גולאטי סאהיבּ יראה בזה טובה אישית. בבקשה, רק הפעם", הוא מתחנן.
"אני לא יכולה לנסוע מחר", אני אומרת ומנענעת בראשי בכובד ראש. "מחר זה יום ההולדת של אלקה".
"מי זאת אלקה?"
"אחותי שמתה לפני שנתיים".
"למה המתים צריכים להפריע לחיים?" הוא ממלמל בשקט, ואז מהנהן בוויתור. "טְהִיק האי. את יכולה לפחות לנסוע ביום שני?"
"כן, זה אפשרי. אבל אני אשאר בכפר הזה רק כמה שעות. באיזה שעה תגיע המונית אלי הביתה ביום שני?"
"מונית? מי את חושבת שאת? פרייה קאפור? את תיסעי באוטובוס, את מבינה?"
מתחשק לי להגיד לו שיקפוץ לי, אבל יש גבול לחוצפה שאפשר לדבר בה אל מאדן, ואני חושבת שהיום כבר התקרבתי לגבול הזה מספיק.
אם אצליח אי-פעם להתמנות למנכ"לית של קבוצת איי-בי-סי, הדבר הראשון שאעשה יהיה לקנות את "גולאטי ובניו" ולהפוך את מאדן למנקה. אבל בינתיים אני רק מהנהנת ובולעת את גאוותי.
אווירה של עגמומיות מעיקה שוררת בבית. הדממה האכזרית והלעגנית של הגורל. היום הוא יום הולדתה של אלקה. היא הייתה אמורה להיות בת שבע-עשרה. אמא מנגבת את עיניה. אני מרגישה גוש בגרון שממאן להתפוגג. מחשבות של חרטה וכפרה עוטפות אותי בחיבוק חונק.
לא היה אפילו יום אחד בשנתיים האחרונות שלא חשבתי על אלקה. המתים אינם מתים. הם פשוט הופכים לרוחות רפאים, מרחפים באוויר, רודפים את מחשבותינו, חודרים אל חלומותינו. היעדרה של אלקה רודף אותי כל יום, ובייחוד היום. יש משהו נורא במיוחד בעצם העובדה שאני בחיים ביום ההולדת של אחותי המתה.
בעודי יושבת ובוהה בתצלום שלה, אכולה ברגשות האשמה של השורדים, שבים אלי זיכרונות מימינו בנייניטל.
גרנו אז במספר 17, בית גדול בן חמישה חדרים בקמפוס של אקדמיית וינדזור, פנימייה לבנים שבה היה אבא מורה בכיר למתמטיקה. בית הספר, שנבנה בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה, נראה כמו מבצר ויקטוריאני המתפרש על פני שטח של ארבע מאות דונם, ובו מִגדלים עם חרכי ירי, חומות מָגן מאבן ומלאכים ומרזבי גרגוילים המבצבצים מהחזית הגותית של הבניין הראשי.
בית הספר, הניצב בראש גבעה מוריקה, מוקף הרים אפופי ערפל ויערות של עצי אלון, אורן וארז. מביתנו יכולנו אפילו לראות את אגם נַייני שצורתו צורת עין, מנצנץ במסתוריות.
לאבא היו יחסים ממושכים עם האקדמיה, שכן הוא התחיל את הקריירה שלו שם ב-1983 והמשיך ללמד ברציפות במשך יותר מעשרים וחמש שנה. היינו משפחה ממעמד הביניים וניהלנו חיים שקטים של מעמד הביניים. האווירה בביתנו הייתה אווירה של משמעת ואחריות, בליווי וכמה דברי מותרות פה ושם. במובנים רבים היו אלה חיים אידיליים של בדידות שלֵווה וחריצות מסורה, שנגדעו מדי פעם בסופות קיץ, ביציאות לשיט על האגם ובגיחות חורף לבית אבותינו בהַרְדוֹי.
אמנם גדלנו יחד באותו בית, אבל שלושתנו, שלוש האחיות, היינו שונות מאוד באופיינו ובגישותינו לחיים. אני הייתי המרובעת הביישנית והמלומדת. ניהה הייתה היפה והשחצנית. ואלקה הייתה הרוח החופשית שלא רקדה לצלילי החליל של אף אחד. היה לה חוש הומור נהדר, והיא יכלה להתענג על הדברים הקטנים ביותר. היא הייתה שופעת חיים ומרץ, ספונטנית, נוטה להפרזות ולפעמים אפילו פזיזה. אבל ברגע שחייכה את חיוכה השובב ואמרה, "כמאל הו גאיה!" הכול נסלח לה. היא הייתה בבת עיני, מסמר הערב בכל אירוע, לב המשפחה שלנו.
התחנכנו בתנאים של אחריות ושגרה, וחוקים היו חשובים מרגשות. אלקה, ניהה ואני למדנו במנזר סנט תרזה, בית ספר ששימש גם כפנימייה לבנות, בניהולן של נזירות קתוליות. שלושתנו לא התגוררנו בפנימייה אלא רק למדנו שם ללא תשלום, זכות שניתנה לנו מתוקף המשרה של אבא באקדמיית וינדזור, שהיה לה הסכם הדדי עם המנזר. לאחות אגנס, המנהלת הרודנית שלנו, הייתה תפיסה ברורה מאוד באשר למה מותר ומה אסור לבנות לעשות. בַּבית הכתיב אבינו משטר דומה, שכלל איסור לצאת מהבית אחרי שמונה בערב. בלי משמעת יש רק אנרכיה, נהג אבא לומר. כמורה למתמטיקה, הוא צימצם את עולמו לחלוקה בינארית של שחור ולבן, טוב ורע. ביקום שלו לא הייתה זכות קיום לשום גוון אפור.
הוא גם שירטט את עתידן של כל שלוש בנותיו. אני, הלמדנית, אגדל להיות עובדת מדינה; ניהה, היפה, תפתח קריירה של כתבת טלוויזיה; ואלקה, מלאת החמלה, תהיה רופאה.
בתור בת צייתנית, עשיתי כל מה שאבא ציפה ממני. הצטיינתי בלימודים ואז התחלתי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת קוּמַאוּן. אומנם למדתי ספרות אנגלית, אבל קראתי כל טקסט שהצלחתי להניח עליו את ידי: ממחזור החיים של העש ועד למחזור האנרגיה של כור גרעיני, מחורים שחורים ועננים חומים של זיהום אוויר ועד לשירותי מחשוב באינטרנט. שאבתי אל קרבי כל פרט מידע אזוטרי כדי להרחיב את הידע הכללי שלי, בסיס הכרחי למי שרוצה להיות עובד מדינה.
הכלל החשוב ביותר של אבי נגע כמובן לבנים. לפני כמה שנים נקלע עמית שלו, מורה בשם מר גילְדַיָאל, לשערורייה כשבתו בת השמונה־עשרה מַמְטָה ניהלה רומן עם אחראי השכבה ונכנסה להיריון. אבא היה מבועת מהמחשבה ששערורייה דומה תפקוד את משפחתו. "אם אתפוס את אחת הבנות שלי אפילו מסתכלת על בן בקמפוס, אני אפשוט לה את העור", הוא נהג לאיים עלינו. אבל הוא לא הצליח למנוע מהבנים להסתכל עלינו, או בעצם, על ניהה ועל אלקה. הן היו הבנות הכי יפות בקמפוס שטוף הורמונים, שבו כל יום התעורר עוד בחור צעיר וגילה את העולם המייסר של ההתעוררות המינית.
הבנים היו בעיקר בני עשירים מפונקים ממקומות כמו דלהי, מומביי וקולקטה, שהיו רחוקים מהוריהם והיו נחושים לנצל עד תום את חירותם החדשה. אקדמיית וינדזור התגאתה בהיותה אוטופיה אקדמית, אך למעשה היא הייתה מאורה של שחיתות ושל מעשי נבלה. שלל חומרים פורנוגרפיים ומשקאות אלכוהוליים הסתובבו חופשי ברחבי הקמפוס. היו אפילו לחשושים אפלים על שימוש בסמים ועל ביקורים של זונות.
אני עצמי הייתי שקועה כל כך בלימודים, שלא שמתי לב לבנים. ניהה התייחסה אליהם בבוז מוחלט. היא החליטה בשלב מוקדם למדי שנייניטל היא לא המקום שבו היא רוצה לבלות את שארית חייה, והתחמקה מהמקומיים כמו ממגפה. זה הותיר את אלקה, אחותנו הצעירה. היא הייתה תלמידת בית ספר מתבגרת המנסה להתמודד עם השינויים המתחוללים בגופה. אומנם היא גדלה פיזית, אבל רגשית היא נותרה ילדה שמאמינה בסיפורים על פיות. מבחינתי, בנים היו הסחת דעת שמוטב להימנע ממנה; מבחינתה של ניהה, הם היו שעשוע חולף; אבל בשביל אלקה הם היו חידה מסתורית ומרתקת שהיא בחנה דרך המשקפיים הוורודים של הרומנים הרומנטיים שאליהם היא הייתה מכורה. הגערות הקשות של אבא לא הפחיתו במאומה את העניין הרב שהיא גילתה בעולם הפנטזיה הילדותי של גיבורים יפי תואר ועלמות במצוקה. ועל סמך אופיה התמים והפרוע והבוז המוחלט שהיא רחשה לכל סמכות, היה ברור שבשלב זה או אחר ילכוד את לבה איזה רומיאו טורף.
זה קרה מהר משציפיתי. הפעם הראשונה שהבנתי שמתבשל משהו הייתה ביום ההולדת החמישה-עשר של אלקה.