עלילת הספר "שלישיית בית הכרם" מאת אביחי אורן בהוצאת הספרים "גוונים", מתרחשת בתחילת שנות ה-80 עם פלאשבקים לתקופת מלחמת יום כיפור וגם לשנות ה-50. הספר משרטט ברגישות תמונה פרטית והיסטורית כאחת, של יחסים בין-דוריים, דור המדינה על שברי חלומותיו, ומולו הדור אשר חווה את השבר הגדול שהתרחש בעקבות אותה מלחמה.
המחבר מצליח להלך בעדינות בין נבכי נפשם של גיבוריו וללוותם בחמלה גדולה במסעם הארוך והמטלטל. הרומן פורש תמות של מציאות רווית מתחים עזים: שורשיות מול הגירה, יחסי קרבה וריחוק, רוך פואטי מול הומור מקברי, עולם של ססגוניות ומיניוּת חצופה מול מציאות של ניכור, עליבות וסיוטים. כל אלה יוצרים יחד תמונת מציאות גדושה ומרובדת.
ברוך, הלום קרב, סובל מתחושת אשמה על שהפקיר את חבריו הפצועים ליד התעלה ביום השלישי למלחמת יום הכיפורים. הוא מאמין כי קרובי החיילים שכנראה מתו בשוחה שממנה נמלט, רודפים אחריו כדי לנקום בו. אשתו אלינור מסרבת להצטרף לפרנויה האופפת את יחסיהם ומעכירה אותם, והיא נפרדת ממנו. נטישתה מבעירה את תשוקתו אליה ומערבלת את דמיונותיו. אלינור, לעומתו, כולה ממשות, "סופר-וומן" נוסח סוף שנות ה-70, עיתונאית מוערכת ויוצרת סרטים דוקומנטריים, הרודפת אחרי ההצלחה המקצועית ואחרי גברים כאחד.
אלינור וברוך הם גם ילדיהן של שתיים מבנות "שלישיית בית הכרם", להקת זמר שכיכבה על הבמות בראשית שנות ה-50 והתפרקה מהר מדי על-רקע סכסוכים רומנטיים. תחושת ההחמצה של חברות הלהקה מהדהדת בין הזיכרונות הכתובים שמפרסמת אמו של ברוך.
מתוך 'שלישיית בית הכרם': הקמב"ץ ונהגו נהרגו זמן קצר לפני השקיעה. סומק מרהיב כיסה את המדבר לדקות ארוכות, כמין שובל ענק שמלווה את הנופלים אל מותם. מדי פעם המשיכו הפגזים לנחות על הדיונות, ולפעמים ממש קרוב לזחל"ם שלהם: שריקה חדה המפלחת את האוויר ואחר כך הד עמום, שנמוג לאיטו, עד בוא הפגז הבא. רק כשהחשיך ואף נהיה שקט יותר לזמן מה, כמתעשתים, הם ניסו להשיג קשר עם מפקדת הגדוד. צפצוף ארוך וממושך נשמע, ואחריו הייתה דממה. אחר כך היה עוד צפצוף, אך קצר, וקולות בלולים בקעו ממכשיר הקשר, מתחרים זה בזה. ביניהם שמע לראשונה את צעקות החיילים מהמעוזים, את הפאניקה שהתחוללה שם.
מחוסר אונים הוא אטם את אוזניו, וכמוהו עשה גם הסמב"ץ. החיילים המבוגרים חייכו אליהם, במיוחד השׂב. השחרחר חייך בצמצום. איזה קמט נחרץ לרגע על פניו של השחרחר, לפני שהעלטה הכבדה תשתרע על המדבר. אך בעומקו של החיוך ברוך הבחין בשן זהב, לעזאזל. והוא זכר את הנצנוץ הקל שכבה מיד. ובכן, הוא היה גרוזיני, נחרד ברוך. כנראה מהעלייה שהגיעה לארץ בראשית שנות השבעים; ואולי זה מה שמסביר את שתיקתו. אך אלה, התעשת, לא מעורים פה מספיק ולכן יש להתמקד שוב בשׂב, בגיבח. אבל במחשבה שנייה, משפחתו של הגרוזיני תחפש אולי נקמה. הם אפילו מסוגלים לשכור רוצח שכיר שיתנקש בו - אלוהים, די עם החרדות המטורפות האלה... די עם זה... והוא נחרד עוד יותר (עמ' 284)
אביחי אורן (59) + 2 ילדים, מלמד ומרצה להיסטוריה יהודית באוניברסיטה הפתוחה ומרכז את התוכנית להכשרת מורים להיסטוריה ולמדעי היהדות. במלחמת יום הכיפורים לחם בגזרה המרכזית שליד התעלה. 'שלישיית בית הכרם' הוא ספרו השלישי אחרי שני ספרי לימוד.
אביחי אורן מספר, כי כתיבת הספר לקחה לו 13 שנים. "התחלתי לכתוב ברצינות רק לאחר שסיימתי את לימודי באוניברסיטה. במשך שמונה שנים עבדתי על רומאן שכמעט ויצא, אבל לבסוף החלטתי לגנוז אותו. כנראה שלא אהבתי אותו מספיק. אחר-כך התחלתי לעבוד על 'שלישיית בית הכרם', ובמקביל כתבתי ספר נוסף. תוך כדי העבודה ניסתי להתחקות על חויות מכוננות של בני דורי. היה לי חשוב להבין את התקופה שבה הייתי בשנות העשרים לחיי. זו הייתה תקופה מעצבת, כאילו לידה מחדש, עשירה באירועים - גם ממשיים וגם נפשיים. לא חשפתי פרטים על חיי בספר הזה. אני מעדיף כתיבה בדיונית לגמרי. אם כי יש בספר סיטואציות מחייהם של אנשים שונים שאני מכיר. אך עולם התחושות, המחשבות, ההתבוננויות בספר - הוא שלי".
אביחי אורן מסכם, כי הוא בשלב די מתקדם של כתיבת ספר אחר העוסק באדם הבוחן את גבריותו בגיל מאוחר "אני מניח שיקח לי לפחות שנתיים לסיים אותו".