יעלה פגשה בתנחום כשעה לאחר שהיא נפרדה ממזל לוגסי. היא שמעה ממנו את הפרטים שהיו חסרים למזל לוגסי. הוא סיפר לה מה שקרה, לדעתו, ושהוא חושב שטמנו לבעלה מלכודת. הוא לא ידע, כמובן, פרטים רבים מדי על מידת-מעורבותו של מרציאנו במה שיוחס לו, אבל משהו בכל ההתרחשות נראה לו לא-הגיוני.
הוא גם סיפר, כמובן, לאשתו של הבוס שלו על האופן שבו הוא חמק מן המעצר. יעלה לא חשדה בו אפילו להרף-עין. המחשבות שלה נדדו לכיוונים אחרים לגמרי. היא לא האמינה שדבר העסקה שבעלה עשה, כביכול, עם הצ'צ'נים - הוסתר ממנה.
היא בוודאי לא הייתה נותנת לו להתעסק עימם. לכן, הכול נראה לה תמוה במיוחד - ולא אמיתי. קשה היה לה לקבל כעובדה שבעלה יעשה עסקה מן הסוג הזה מבלי ליידע אותה. היא גם לא הייתה צריכה לשמוע יותר ממה שתנחום סיפר לה כדי לראות מיד את התמונה כולה.
לא היה ליעלה כל ספק שמשהו לא-הגון קורה לבעלה.
היא לא האמינה שבעלה החליט להסתבך עם הצ'צ'נים - והיא אמרה את זה לתנחום. זה נראה מנוגד לחלוטין לאורח התנהגותו מאז שהם חברו לגוף אחד. גם לפני זאת, מתוך תיקו האישי שהיה בפניה, בעת שהיא בחנה אותו, בהיותה קצינת-המבחן שלו, היא לא מצאה שלבעלה-לעתיד היה עניין כלשהו עם צ'צ'נים.
יעלה אף התחזקה בדעתה לאחר שהיא פגשה במזל לוגסי. עורכת-הדין הצעירה העבירה אליה את כל מה שבעלה סיפר לה. יעלה שמחה על שבעלה נתן אמון בעורכת-הדין שנשלחה אליו בידי הסנגוריה הציבורית, אם כי לרגע היא קינאה בה על הדקות שהיא שהתה, ביחידות, במחיצת בעלה.
כך או כך, יעלה החליטה להשאיר את מסקנותיה בצד ולהפעיל את תוכנית-החילוץ, שעליה ידעה גם ברכה, שבמרכזה עמדו דני ורותי; זאת, בתקווה שאביה של רותי יהיה השופט שיתמנה לדון בעניינו של בעלה.
רותי התבקשה לעלות על מטוס בדרך לארה"ב ביחד עם החבר המקועקע שלה. לא היה מקום להשתהות בעניין זה. את חניית-הביניים היא אמורה הייתה לעשות באמסטרדם כדי לפגוש שם במישהו שיסייע לה להכניס לדופן הכפולה במזוודתה כמות נכבדה של מריחואנה.
יעלה מעולם לא פגשה בדני היא רק שמעה עליו - ועל יכולותיו; ההחלטה שלא ליידע אותו בדבר נישואיה, או להפגיש אותו עימה, נעשתה במכוון. מרציאנו ויעלה ידעו שכאשר דני יראה את יעלה הוא מיד יבין שמרציאנו הפך למסוכן הרבה יותר - גם עבורו וגם עבור אחרים.
הוא היה רואה, ללא ספק, שלא מדובר בסתם עוד אישה נשואה שאיבדה את עצמיותה לטובת בעלה.
פגישה בין דני לבין יעלה הייתה מבהירה לדני שהמדובר בבת-זוג מן הסוג הכי-מעולה שרק אפשר לחשוב עליו; למעשה, מאותו זן שדני חלם עליו כל ימיו. יעלה דמתה במידה רבה לרינה שמעון-ברק. נחישות אין-קץ, מחד; עוצמה מינית בלתי מוגבלת, מאידך.
יעלה ידעה, כמובן, את כל מה שצריך לדעת על רותי - ולכן כבר בשלבים ראשוניים של תוכנית-החילוץ, שאותה היא תכננה למקרה שבעלה ייקלע למצוקה שתחייב נקיטה באמצעים לא-קונבנציונאליים, היא נפגשה עימה כדי לשלב אותה בתוכניותיה מבלי שרותי עצמה תהיה מודעת להן. יעלה לא התקשתה בכך. היא עמדה ללא קושי על אופייה ההרפתקני - ועל תאוותה לבלוע מן החיים מהר והרבה.
יעלה הייתה זאת ששלחה אליה את החבר המקועקע. במקביל, היא גם למדה על אימא שלה - ועל התלות הבלתי-רציונאלית של השופט רבינוביץ באשתו-לשעבר.
עתה, במספר משפטים קצרים, יעלה הסבירה לתנחום מה עליו לעשות. יעלה רק ביקשה ממנו להמתין לאור ירוק ממנה, לפני שהוא יוצר קשר עם דני, כדי לרכז את כל הפרטים - ולוודא שרותי כבר יצאה בדרכה לארה"ב ושבגופה טמון הקוק הפרסי.
היא גם רצתה להיות בטוחה שלרותי אין כל תוכנית להישאר כמה ימים באמסטרדם. לשם כך, היא צירפה לנסיעה את המקועקע כבן-לוויה של רותי.
- "אין לכם מה לחפש באמסטרדם..." קבעה יעלה באוזני
המקועקע ורותי.
-"....אבל זה יכול להיות נחמד...", ניסתה רותי לשכנע את
המנטורית שלה.
- "קודם ארה"ב. בדרך חזרה, תוכלו להישאר באמסטרדם. תקבלו שם כתובת של מי שישאיר אתכם 'רטובים' כל זמן שתהיו שם....", סיכמה יעלה.
היא לא המתינה לתשובה. לזוג הצעיר לא הייתה כל אופציה לסרב. יעלה מסרה להם כתובת מסוימת באמסטרדם - ובכך תמה השיחה.
בה-בעת, יעלה גם לא הייתה לגמרי בטוחה באותו השלב, שמשפטו של בעלה ייקבע דווקא בפני השופט רבינוביץ.
נקודה אחרונה זאת מאוד הטרידה אותה שכן כל תוכנית-החילוץ הייתה בנויה על ההנחה הזאת. זה היה סביר, שכך זה יקרה, שכן השופט רבינוביץ הוא השופט ששומע משפטים מן הסוג הזה, בהיותו השופט הבכיר במחלקה הפלילית, אבל יעלה רצתה לדעת שזה מה שבאמת ייקבע.
היא גם רצתה לוודא שכל הסיפור על דירת-המסתור, שאליה מגיעים גברים כדי להתערטל מכוחם למשך כמה שעות, עדיין חי ונושם; כלומר, שדני ממשיך להגיע לשם. לגבי כל האחרים, היא לא דאגה בשלב הזה.
כשיהיה צורך 'לטפל' במי מהם, כך היא קיוותה, בעלה כבר יהיה מחוץ לבית-המעצר, וביחד הם יראו כיצד לנהוג במי שצריך 'טיפול'.
בסיום השיחה, יעלה מסרה לתנחום תמונה של דני בתוך דירת-המסתור. תנחום התבונן בה דקה ארוכה וחיוך זדוני עלה על פניו. יעלה זירזה אותו.
- " דני מאוד יאהב את זה...", גיחך תנחום.
- "אני בטוחה...לא רק הוא...יש עוד תמונות של אחרים...של יותר מפורסמים מדני..."
- "...אני לא מאמין...."
- "... תאמין, תנחום...", סיימה יעלה את החלק הזה של השיחה.
יעלה לא ידעה אם התוכנית השטנית, הנשכנית, במידה רבה, שהיא הגתה ביחד עם בעלה למקרה כזה בדיוק, תצלח - אבל היא החליטה לפעול בנחישות ובקור- רוח.
לא הייתה לה כל תוכנית אלטרנטיבית, למקרה ותיקו של בעלה לא יישמע בפני השופט ירוחם רבינוביץ - וזה היה הסיוט הגדול שלה.
היא הייתה מוכנה לעשות את הכול בשביל בעלה, כדי לחלצו מן המלכודת שאליה הוא הופל, אולם היו גם מרכיבים בכל התרחיש שהיא רקמה שלא היו בשליטתה.
אחד מהם היה, כמובן, כניסתה של היחידה הסמויה לתמונה, בעקבות מה שגילו אנשי המוסד המיוחד, מה ששינה לגמרי את מאזן-הכוחות מבלי שיעלה יכולה הייתה לדעת דבר על-כך.
יואל בן-שטרית, מפקדה של היחידה הסמויה, זאת שאנשיה 'חטפו' את המזוודה מבעליה, כדי שהיא תוטמן מתחת למיטה בחדר שאליו אמור היה להגיע, בוודאות גמורה, מרציאנו, כבר עשה כמה פעולות נוספות כדי לקדם את תוכניתו של המפכ"ל.
המעקב אחר המפגש בין השופט ירוחם רבינוביץ לבין עורך-הדין דני בן-אור, היה אחד מהם.
השניים, המפכ"ל ויואל בן-שטרית, היו מתואמים כמו בימים שבהם הם פעלו, בשתי יחידות נפרדות, מעבר לקווי האויב
כך או כך, ומבלי לדעת על קיומם של שניים אלה, האפשרות הלא-לגמרי בלתי-סבירה ששופט אחר, ולא השופט רבינוביץ, יטפל בתיקו של בעלה, הטרידה מאוד את יעלה.
אם זה יקרה, היא אמרה לעצמה, כל מה שנעשה בשבועות האחרונים ירד לטמיון - ובעלה יצטרך להתמודד עם הפח שטמנו לו בדרכים אחרות.
ואלה תהיינה, ללא ספק, הרבה יותר כואבות - והרבה פחות מבטיחות להניב תוצאות שיניחו את דעתה.
