עברה חצי שנה, וכמו לא עבר יום אחד מאז הלכת.
אנחנו בעיצומם של ימים רעים, ימים בהם השמיים קודרים וליקוי מאורות מאפיל על כולנו, אך מבעד לדמעות הרגשתי חובה לספר לך כמה דברים.
אחרי שנפלת, מצאנו בתיק אותו נשאת מלים מצמררות שכתבת כשהדרכת בקורס מכי"ם, לפני כשנה בלבד:
"... יצא לי לשאול את עצמי הרבה פעמים מה יקרה אם יום אחד גם אני אעלם. איזה חור ישאר? קטן? גדול?..."
"... האם באמת נפלתי במטרה להגן על המולדת או שאני בעצם כלי משחק בידיהם של פוליטיקאים שדואגים רק לכיסא שלהם?..."
"... תמיד צריך לזכור 'אתה מגן על המדינה ולא המדינה עליך' אני מקווה שנתתי משהו מעצמי לחיילים שלי"
אני רוצה, רפנאל לענות על השאלות שלך, אחת אחת:
שאלת איזה חור ישאר? נשאר חור ענק. אבל אנחנו החלטנו שהחור הזה לא יהיה וואקום.
אנחנו החלטנו למלא אותו בתכונות שאפיינו אותך: אידיאלים, אכפתיות, דאגה למדינה.
מתוך האמונה בדרך זו יצאנו למאבק שקורא לאחריות, מאבק שקורא ליצור נורמה שבה אנשים אחראים לתוצאות מעשיהם. כי כאשר הם ערים להשלכות של תוצאות מעשיהם, הבאים אחריהם יזהרו יותר.
לשאלה השניה שלך, רפנאל, אני לא רוצה לחשוב שהיית כלי משחק בידי פוליטיקאים. הבעיה היא שאחרי שהלכת - אתה ועוד 157 הרוגי המלחמה - הפכנו כולנו לכלי המשחק בידיהם.
רק אתמול, רפנאל, רק אתמול, לקחה אישיות בכירה ראשונה, המפקד של הצבא שלך, אחריות על תוצאות המלחמה.
באשר למשפט האחרון: אתה לא נתת משהו מעצמך לחיילים שלך, אתה נתת את כולך - למען כולנו.
אני מבטיח לך, בני - אנו לא נישן בשקט עד שכל האחראים למותך ומות חבריך ישבו בבתיהם,
כי כמו שאמרת, בסוף אפילו הם, ה"מנהיגים" חסרי הבושה והעקבות, חסרי התמיכה הציבורית וחסרי הבושה, אפילו הם יבינו שבסופו של דבר "אתה מגן על המדינה ולא המדינה עליך".
אבא.