האם זו הפעם הראשונה אשר בה הערבים שוחטים אותנו? האם עד כה באמת חשבנו כולנו ששכנינו הם הגירסה הים-תיכונית של השווייצרים? או שמא זה השימוש בסכין שעשה את ההבדל? כאילו, ירי, או חגורת נפץ עם חנ"מ מעורב בברגים זה פחות מצמרר? זה מצטלם יותר הומני?
איזה יופי!!! איזו "סיבה למסיבה"!!! הנה עכשיו ראינו בדיוק מי החלאות שחיות בכפיפה אחת איתנו, ועל כן המסקנה הברורה היא... שצריך להמשיך לחיות - הם ואנחנו - ביחד גם הלאה? שהרי, שום דבר ממה שידענו עד היום לא השתנה. אלא שלמרבה הצער עברו חלפו להם זה מכבר ימיו של יהושע בן נון ש"הוריש" לפי חרב שלושים ואחת ערים, כאשר בכל עיר כאחד עשרה אלף איש. "הוריש" - "מאיש ועד-אישה, מנער ועד-זקן; ועד שור ושה וחמור, לפי-חרב" - זה פשוט לא יילך היום, והרי גם אתם בעצם מבינים זאת. וגם לשלוח אותם במשאיות לירדן, או לאנטארקטיקה, עם כל הרצון, בעידן הנוכחי פשוט אי-אפשר. אי-אפשר היום לטבוח מיליונים, ואי-אפשר היום לגרש מיליונים. היום אי-אפשר.
אז כעונש על זה שהם חלאות-אדם רצחניות וחסרות צלם אנוש אנחנו עכשיו נעניש אותם, על-ידי כך שנמשיך... לירות לעצמנו בראש? כי אני אישית חי במדינה הזאת ולא בקנדה רק מפני שאני רוצה לחיות במדינה אשר בה העם שלי הוא לא המיעוט אלא הוא הרוב. לא שום מיסטיקה ולא שום קדושה, כי ההיסטוריה של העם שלי תישאר ההיסטוריה של העם שלי, גם אם אני אגור בקנדה, אבל בקנדה אני אהיה המיעוט, ואני רוצה לחיות במדינה אשר בה העם שלי קובע. ואם זהו בשבילי הפירוש האחד והיחיד של "לחיות", לחיות במדינה אחת אשר יש בה ערבים כמעט כמספר אשר יש בה יהודים, בשבילי הפירוש הוא "למות". והם לא ייעלמו, הערבים. הם לא ייעלמו. גם אם נכריז עליהם בקול גדול שהם חלאות, וגם אם נוכיח באותות ובמופתים ובצילומי ילדים שחוטים שהם חלאות רצחניות, הם לא ייעלמו מכאן. גם המחשבה שה"פטנט" שימשיכו להיות מיליונים אנשים שחיים בשטחי מדינת ישראל בלי שיהיו אזרחי ישראל, הוא רק חלומות באספמיה.
הדרך היחידה לעשות שתהיה מדינה אשר חד-משמעית היא מדינתו של העם שלי, מדינתו של הלאום היהודי, היא להכריז על היפרדות מהחלאות, היפרדות מהם. הם שם ואנחנו פה. היפרדות לשתי מדינות לאום, כאשר עם כל הכאב והזעם נוכח ה"מתנה" שאנו נותנים למרצחים נתעבים, את המתנה האמיתית אנחנו נותנים לעצמנו. נותנים לעצמנו מדינת לאום יהודי, אשר בה רק בני הלאום היהודי הם שמרכיבים את מוסדות השלטון, רק הם שקובעים את הדגל, רק הם שקובעים את ההמנון, רק הם שקובעים את השפה בה ייכתבו שלטי הדרכים. מדינת לאום ערבי, אף שבאמת ובתמים לא מגיע להם; מדינת לאום ערבי אשר כל הערבים המתגוררים בין הירדן והים, גם הללו שימשיכו לגור כתושבי קבע במדינת הלאום היהודי, יוכלו לבחור ולהיבחר בבחירות רק לפרלמנט שלה; ואצלנו מדינת לאום יהודי, אשר בפרלמנט שלה יימצאו למן ההחלטה על שתי מדינות לאום רק נציגיו של הלאום היהודי, ולמן ההחלטה על שתי מדינות לאום לא יימצאו בו עוד למן אותו הרגע שום נציגים של איזשהו לאום אחר.
שתי מדינות לאום. אחת ללאום הערבי, ואחת ללאום היהודי. כל חלופה אחרת איננה אלא לירות לעצמנו בראש. ולי אין שום ספק כי דווקא אותם יהודים אמיתיים ושורשיים שאוהבים באמת ובתמים את עמם, לא היו רוצים לראות שהמרצחים ניצחו. שהסכין האחת הארורה הצליחה לא רק לשחוט באכזריות איומה משפחה תמימה אחת, אלא גם גרמה לכל היהודים לזעום מספיק כדי לקבל החלטות מהבטן. גרמה ליהודים לקבל בזעמם דווקא את עצתו הרעה והטיפשה של הרגש. וכך להביא לכך שלא תהיה יותר בעולם מדינה שהיא מדינתו של העם היהודי.
