לאחרונה אנו חווים פטפטת בלתי אחראית מפיו מפיק המרגליות של ראש המוסד לשעבר. הפה נמצא כידוע בראש. מלבד הפונקציות הרגילות, אותו הפה משמש את האדם, ובמקרה של דגן פיהו שימש גם - בלשון הדימוי "להחזיק סכין בין השיניים".
ואכן דימויו של דגן היה כל השנים כאיש עשוי ללא חת, לוחם מקורי, ודמות כמעט אגדית השומרת על קיומנו כאן. דמות יוצרת שאינה בוחלת באמצעים והוגה ומבצעת מבצעים עלומים. על כך תישמר לזכותו תודת עם ישראל לנצח.
אבל בראש נמצא גם איבר נוסף, והוא המוח, ובמקרה שלנו חלק מהמוח הנקרא שכל. דגן לא השכיל להשתמש בו. הוא נפל ברשת המלכודת שטווה לעצמו, רצון הפרסום והקידום האישי העתידי שלו, ושימוש בידע ובהערכות מודיעין חסויות לשם העצמת רעיונותיו הפוליטיים.
אין כל בעיה בהשמעת דעות שונות. אולם יש בעיה חמורה בהפצת מידע העלול להועיל לאויב. ממשלת ישראל הגדירה את אירן כמדינת אויב. אם דגן ממרומי ניסיונו והידע הסודי שלו, אומר, כהאי לישנא: "לישראל אין יכולת התקפית כנגד אירן", הרי המילים אין יכולת (כמו גם, יש יכולת), הן בבחינת סוד ביטחוני וצריך להישאר ככזה. לעולם לא נוכל לדעת איזה שימוש יעשה האויב במידע מעין זה. ואכן זו פטפטת חסרת אחריות.
דגן נפל בפח התקשורת. הוא אינו מבין שקל לייצר כותרת, בייחוד בנושאי ביטחון עלומים. אבל בלתי אפשרי להיות כוכב תקשורת יותר מיום-יומיים. לאחר מכן, אינך מעניין איש.
התקשורת, המונעת ברובה מאג'נדה פוליטית, מיד נרתמה לתמוך בדגן ולהמציא אלפי טיעונים להצדקת דגן. המוזר ביותר הוא הטיעון: "דגן אינו יכול להחריש כאשר הוא רואה את הרדידות המאפיינת את דיוני הממשלה, כי אם חס וחלילה, תתקוף ישראל את אירן, ותוצאות תקיפה זו יהיו אסון למדינה – הרי באם יחריש, תהיה לו אחריות אישית למחדל". זכור לנו טיעון דומה של וענונו, בנושא ישראל והגרעין. גם הוא חשב שהידע הניסיון והאחריות לגורל המדינה מונחים על כתפיו. לא כך חשבה המדינה, וסיפור וענונו ידוע לכל.
"ואידך זיל גמור".