באמצע אוגוסט 2005 החלה ישראל מיישמת את תוכנית ההינתקות. בתוך פחות מחודש, ב-11 בספטמבר, עזבו אחרוני חייליה את בסיסיהם שעל אדמת רצועת עזה. לכאורה, תמו 38 שנות כיבוש. למעשה, שומרת לעצמה ישראל עד היום את השליטה על-כניסה ויציאה של אנשים וסחורות אל ומתוך הרצועה, אוסרת על פעילות של נמלים, ימיים או אוויריים, מגבילה תנועה בשטחים ברצועה שקרובים לגדר, את מרחב הדיג, ומונעת מעבר בין חלקי הטריטוריה הפלשתינית. לישראל השפעה מהותית על מרכיבים רבים בחיי 1.8 מיליון תושבי רצועת עזה. בכתב, בעל פה ובמעשים, ישראל מכירה בחובה למנוע היווצרות אסון הומניטרי ברצועה, אך אינה רואה עצמה מחויבת לעשות מעבר למינימום הנחוץ לשם כך. יתרה מזאת, מאז השתלט חמאס על עזה, ב-2007, ישראל מטילה סגר הדוק על הרצועה, הכולל הגבלות נוקשות אף יותר על תנועה של אנשים וסחורות. הסגר, שמונע את פיתוח הרצועה, הסיג את כלכלתה לאחור ופגע קשות ברווחת תושביה.

הגבלות של תנועת אנשים

מאז מימוש תוכנית ההינתקות ישראל עומדת על כך שאין לה כל חובה להתיר תנועה מעזה ואליה דרך מעברי הגבול שבשליטתה ומדיניותה העקבית היא כי תנועה זו מתאפשרת רק כהטבה חריגה ובכפוף לקריטריונים צרים. האיסור הגורף על תנועה בין עזה לגדה ולישראל מנתק מאות אלפים מתושבי עזה מקרוביהם, וגוזל מרבבות הזדמנויות לתעסוקה, לרכישת השכלה ולפיתוח מקצועי ואישי. מניעת מעבר אנשים בין עזה לגדה היא נדבך של "מדיניות הבידול", שמטרתה לייצר נתק בין שני החלקים של השטח הפלשתיני. כתוצאה מכך נגרמת פגיעה לא רק בזכויות ובאינטרסים של אינדיבידואלים, אלא גם ביכולת של כלל הפלשתינים לפתח כלכלה, חברה ותרבות, שהם תנאי יסוד למימוש זכותם להגדרה עצמית ולמימוש זכויות אדם אחרות. בשל המגבלות הקשות, מעבר אנשים בין עזה לבין מדינות אחרות התנקז בעיקר דרך מעבר רפיח שבשליטת מצרים. מאז חילופי השלטון במצרים ביולי 2013 הרשויות שם מגבילות מאוד את התנועה במעבר ומרבות לסגור אותו. כך הולך ומעמיק בידודה של עזה מהעולם.

הגבלות על תנועת סחורות

לאחר סגירת מעבר קרני (ב-2007), מעבר סופה (ב-2008), מעבר נחל עוז (ב-2010) והמסוע בקרני (ב-2011), נותר כרם שלום המעבר היחיד לשינוע סחורות מעזה ואליה, מכיוון שמצרים כמעט שלא מאפשרת מסחר דרך מעבר רפיח שבשליטתה. המדיניות הישראלית בנוגע להכנסת סחורות לרצועה ידעה כמה תמורות בעשור האחרון. לאחר שהחמאס השתלט על עזה, בין 2007 ל-2010, הותר להכניס רק רשימה מוגדרת של כמה עשרות סוגי פריטים. לאחר מכן, לאחר אירועי המשט במאי 2010 והביקורת הציבורית בעקבותיו, השתנתה המדיניות ומאז יולי 2010 ניתן להכניס כל סחורה אזרחית לעזה למעט כזאת שמוגדרת "דו-שימושית", בתואנה שהיא עשויה לשמש גם לצרכים צבאיים. ברשימה גם מוצרים אזרחיים מובהקים, קריטיים לפיתוח ולשיקום הרצועה, בראשם חומרי בנייה – מלט, חצץ וברזל. מתוך הכרה בצורך לשקם את ההרס האדיר שנגרם בעקבות מבצע צוק איתן, הוקם מנגנון שנועד לאפשר הכנסה מבוקרת של חומרי הבנייה הללו, אולם קצב כניסת החומרים שמתאפשר בדרך זו עונה רק על חלק זעיר מהצורך. במשך שבע שנים, ישראל הטילה איסור גורף על שיווק סחורה מעזה בגדה ובישראל, השווקים הטבעיים לתוצרת הרצועה. בשנים אלה כמות הסחורות שיצאה מעזה הייתה זעירה וכללה רק משאיות בודדות בחודש שיעדן מדינות בחו"ל, בדרך כלל כחלק מפרויקט מסובסד, ולא מתוך מהלך כלכלי בריא. לאחר מבצע צוק איתן והחורבן שהביא ברצועה, הותר מנובמבר 2014 שיווק של מוצרים מסוימים בגדה, ובמרס 2015 גם שיווק מוגבל של עגבניות וחצילים בישראל לרגל שנת השמיטה. עם זאת, בשל המגבלות והמכסות שנלוו להיתרים אלה, כמו גם עלויות השינוע ומורכבותו, היקף השיווק נותר מוגבל ולפי שעה מניב תועלת כלכלית קטנה למעטים.

הגבלת תנועה בתוך עזה ובמימיה הטריטוריאליים

ישראל מגבילה את חופש התנועה גם בתחומי הרצועה. כוחות הצבא הפרושים מעבר לגדר מפעילים כוח אש, לא פעם עם תוצאות קטלניות, כדי לאכוף איסור שקבעה ישראל על-כניסה לשטח המוגדר כאזור חיץ ושמשתרע למרחק של 300 מטר מהגבול לכל אורכו. לכאורה מתאפשרת גישה של חקלאים לעיבוד אדמה עד 100 מטר מהגדר; למעשה, הפער בין יומרת הצבא להבדיל בין חקלאי למי שאינו חקלאי, בלא מנגנון תיאום כלשהו, מסכן חיי אדם, ובפועל מונע עיבוד של שטחים ופוגע בפרנסתם של בעלי הקרקע ובהיקף התוצרת החקלאית המופקת ברצועה. ישראל מתירה לדייגים תושבי עזה לשוט במים הטריטוריאליים של הרצועה רק עד מרחק של שישה מיילים ימיים מקו החוף ולעיתים צמצמה את המרחק המותר לשלושה מיילים ימים בלבד. גם הגבלות אלה נאכפות לא פעם בירי. בנוסף לסכנת חיים, ההגבלות מצמצמות באופן משמעותי את התפוקה של ענף הדיג בעזה.

המדיניות פסולה

בעשור מאז מימוש תוכנית ההתנקות חווינו סבבי לחימה חוזרים ונשנים. שנות הסגר לא העלו גורמים מתונים ברצועה ובעליל לא סייעו לביטחון תושבי האזור. יותר מ-70 אחוז מאוכלוסיית הרצועה נזקקת לסיוע הומניטרי וכ-57 אחוז סובלים מחוסר ביטחון תזונתי. שיעור האבטלה עומד על למעלה מ-40 אחוז ושיעורו בקרב צעירים מגיע לכ-60 אחוז. הרצועה סובלת מקיפאון כלכלי כה חמור שהתמ"ג לנפש נמוך מכפי שהיה לפני עשרים שנה. לזאת יש להוסיף את המחסור החמור בחשמל, במי שתייה ובתשתיות. בין היתר, חסרים מאות בתי הספר ורבבות יחידות דיור. מדינת ישראל לא נושאת באחריות בלעדית למצב הזה, אולם החלטות שלה בשנים שקדמו להינתקות ובאלה שלאחריה היו מרכזיות להיווצרותן ולהעמקתן. חרף החובות של ישראל כלפי תושבי הרצועה מאז כיבושה ב-1967, בשנים שקדמו למימוש תוכנית ההינתקות ישראל נמנעה מלהשקיע בפיתוח תשתיות עצמאיות ומעודכנות ברצועה. בעקבות זאת, הכלכלה הפלשתינית פיתחה תלות בגישה לעבודה ולשווקים בישראל. תושבי הרצועה תלויים בישראל גם לצורך גישה לגדה המערבית, שבלעדיה אין לכלכלת הרצועה תקומה. כמו-כן הם תלויים משמעותית בתשתיות של ישראל. עם מימוש תוכנית ההינתקות, הרשויות הישראליות פעלו להטמיע את העמדה לפיה רצועת עזה היא יישות עצמאית המנותקת מישראל ומהרשות הפלשתינית, וכי ישראל שוב אינה נושאת באחריות כלשהי כלפי תושביה. עמדה זו שגויה. יחסי התלות והשליטה של הרצועה בה, מטילים על ישראל חובה לעשות את המרב, בכפוף לשיקולים לגיטימיים של צורך ביטחוני, כדי לאפשר לתושבי עזה לקיים חיים אזרחיים תקינים. עשור לאחר ההינתקות, הגיע הזמן להסיר את הגבלות התנועה הפסולות והמיותרות ולאמץ דרך שתיתן תקווה לתושבי האזור, פלשתינים וישראלים כאחד.