ההתקפה על דיר יאסין נקבעה ליום שישי 9 באפריל 1948 עם שחר. בלילות שקדמו ל-9 באפריל סיירו אנשי אצ"ל ולח"י בסביבות דיר-יאסין והגיעו למבואותיו. לדברי יהושע גורודנצ'יק, תואם סיור זה – שהיה בפיקודו של בן-ציון כהן ובהשתתפות המפקדים מכוח אצ"ל שעמד לתקוף את דיר-יאסין – עם אנשי "ההגנה": "ביקרנו בעמדות שלהם שבקרבת דיר-יאסין, ואחד מהם ליווה אותנו עד הכפר". בפגישת המפקדים אחרי הסיור אמר רענן (לפי עדותו של גורודנצ'יק) ש"הכפר נראה שקט אבל זה לא ככה. הערבים פתחו דרך לוגיסטית מעין-כרם לצובא ולקסטל. דיר-יאסין וגבעת השראפה הם משלטים המגינים על דרך זאת. לפיכך אין שום סיכוי לפתור את בעיות הדרך לירושלים בלי לכבוש את דיר-יאסין"¹. אנשי לח"י סיירו ב-7 באפריל בסביבות גבעת-שאול, נפגשו עם חברי "ההגנה" שישבו בעמדה מול דיר-יאסין וקבעו איתם סיסמא: "נכה באויב". אנשי העמדה דיווחו למפקדיהם שאנשי לח"י סיירו בכיוון דיר-יאסין וש"לא יכולנו לסרב, כי לא היה כוח למנעם"². ב-8 באפריל התאמן הכוח של האצ"ל בלחימה בשטח בנוי בשכונה שייח'-באדר הנטושה. מפקדים שעברו קורס בשדאות ובפיקוד על יחידה בקרב (בשוני שליד בנימינה), הדריכו אותם והורו להם להטיל רימונים לכל בית ולירות צרורות לכל חדר לפני כניסתם אליהם³. ממגרש חניה ברחוב הטורים "החרימו" אנשי לח"י משאית משוריינת של חברת המוניות "עלה", שהייתה בשימוש "ההגנה" (מנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים, גולדה מאיר, נסעה לא פעם במשאית זו), ושכרו רמקול בחנות למכשירי-חשמל של פרץ אפשטיין ושילמו תמורתו ששים ושבע לירות ארץ-ישראליות⁴. איש יחידת הנשק של אצ"ל, יצחק אבני ("אבו-ג'ילדה"), הביא נשק ותחמושת מן המחסנים שהיו בשכונות זיכרון-יוסף, נחלת-ציון ומאה שערים. המפקדים קיבלו אקדחים, ופקודיהם קיבלו ששים ותשעה רובים, סטנים ומקלעים. מיכאל חריף, מפקד יחידת הנשק של אצ"ל בירושלים, שהיה מפקד מחלקה בהתקפה, סיפר שרבים מהלוחמים יצאו לקרב בלי נשק והתכוונו לקחת נשק מחבריהם שייפגעו, או מהערבים⁵. ראובן (רומק) גרינברג, מיחידת המודיעין של לח"י, קיבל מחנות הכל-בו "שוורץ" דגל כחול-לבן בחינם, ואת המוט לקחו חבריו מהדגל הבריטי שהתנוסס על "בית סנסור" שבמרכז העיר, במטרה להניף את הדגל הציוני על גג בית המוכתר בדיר-יאסין אחרי כיבוש הכפר⁶. ב-8 באפריל בערב התאספו בשיח'-באדר ששים אנשי לח"י, ושבעים ושניים אנשי אצ"ל התאספו בשכונת עץ-חיים. כל כיתה קיבלה שלושה רובים ושלושה סטנים. אחד משלושת מקלעי הברן ניתן לכוח של לח"י, אחד לכוח של אצ"ל ואחד למשוריין עם הרמקול. האלונקאים קיבלו אלות. כל רובאי קיבל ארבעים כדורים, כל בעל סטן, מאה כדורים, וכל לוחם, שני רימוני-יד. מכשירי-קשר לא היו. הסיסמה הייתה "אחדות לוחמת", ושעת השין נקבעה (בתיאום עם זלמן מרט) לחמש לפנות בוקר⁷. איש הש"י יונה פייטלסון בא לגבעת-שאול, הודיע לשומרים אנשי "ההגנה" שכוחות של אצ"ל ולח"י יתקפו את דיר-יאסין והורה להם לדווח למפקדת המחוז על כל ההתרחשויות⁸. סמוך לחצות, הוסעו אנשי לח"י משייח'-באדר לגבעת-שאול והתמקמו בעמדה של "ההגנה", שהייתה ממוקמת במקלט צמוד לבית-חרושת לבירה. פתחיה זליבנסקי אמר למפקד האזור, יונה בן-ששון, שההתקפה מתואמת עם שאלתיאל; בן-ששון התקשר בטלפון עם מפקדת המחוז, כדי לשאול מה לעשות, לא מצא בה מפקד בכיר והחליט על דעת עצמו לא לסייע ולא להפריע לאנשי אצ"ל. תושבי דיר-יאסין, שהרגישו בתכונה וקיבלו ככל הנראה התראה על הפעולה מראש שירות הידיעות של "ההגנה" בירושלים, יצחק לוי, ביקשו להיפגש עם איש הש"י, עובדיה, ואותתו את הסימן המוסכם לשם כך. בן-ששון לא הרשה לעובדיה להיפגש עם נציג הכפר, כי הוא חשש שאנשי הכפר יחטפו את איש-הקשר ויחזיקו בו כבן-ערובה⁹.

הכוח של האצ"ל (בפיקודם של בן-ציון כהן ומפקדי המשנה יהודה לפידות ומיכאל חריף) הגיע בחצות לבית-הכרם, ובשעה אחת לפנות בוקר יצא ברגל לכיוון דיר-יאסין. לפידות סיפר שבדרך נפגש הכוח עם שומרים חברי "ההגנה". "אמרנו להם שאנחנו הולכים לתקוף את דיר-יאסין, והם בירכו אותנו: 'תצליחו, תצליחו'". בשעה ארבע ורבע לפנות בוקר חנה הכוח סמוך לכפר, וכיתתו של יהודה טרייביש ("מנשה") התמקמה סמוך לגבעת השראפה (הר-הרצל), שחלשה מדרום מזרח על דיר-יאסין ועל הדרך אליו מעין-כרם¹⁰. בו בזמן התקדם הכוח של לח"י, בפיקודו של זליבנסקי, אל הכפר מגבעת-שאול, בתוך כרם ענבים. שמעון מוניטה סיפר: "דוד אפרתי ואני הובלנו את הטור. נתקלנו בערבים שהלכו לעבודה, וירינו בהם. לא פגענו, והם נעלמו. הגענו למבואות הצפוניים של הכפר". אנשי לח"י חיכו לאות שיתנו אנשי אצ"ל: צרור כדורים נותבים, ואחריו קריאה ברמקול לתושבי הכפר להיכנע¹¹. בן-ציון כהן: "שומרים ערביים הסתובבו בין בתי-הכפר ודיברו זה עם זה. בשעה ארבע ועשרים וחמש דקות, דרדר אחד מאיתנו אבנים בטעות, ונשמע רעש של הליכה. אחד השומרים הערביים פנה לחברו ואמר: 'יא מוחמד!' ומפקד-כיתה שלנו טעה וחשב שאלה אנשי לח"י, ושאחד מהם אומר את הרישא של הסיסמא: 'אחדות'. הוא השיב: 'לוחמת'. השומרים הערבים צעקו, 'מוחמד, יאהוד!' וירו. לא הייתה לי ברירה, ובארבע ושלושים, חצי-שעה לפני המועד המתוכנן, פקדתי על מפקד הכיתה, יהודה סגל, לירות צרור כדורים נותבים מהמקלע, וההתקפה החלה"¹². מיכאל חריף: "המחלקה שלי הסתערה וחלפה על-פני שורת הבתים הראשונה. הייתי בין הראשונים שנכנסו לכפר. יחד אתי היו עוד כמה בחורים. כל אחד עודד את האחרים להתקדם. במעלה הרחוב ראיתי אדם בבגדי חאקי רץ קדימה. חשבתי שהוא אחד משלנו, רצתי אחריו ואמרתי לו, 'התקדם לבית ההוא'. פתאום הוא פנה, כיוון אליי את רובהו וירה. זה היה חייל עירקי. נפגעתי ברגל. לא יכולתי להמשיך ולפקד על מחלקתי. צעקתי שנפצעתי ופיניתי את עצמי לאחור, מדדה על רגל אחת. נכנסתי לחצר בתחום שכבר כבשנו וישבתי שם"¹³. המשוריין עם הרמקול יצא מגבעת-שאול לדיר-יאסין דקות אחדות לפני השעה חמש בבוקר, כמתוכנן, ואז כבר היה הקרב בעיצומו (כאמור בגלל הטעות של אנשי האצ"ל). במשוריין זה ישבו חמישה אנשי אצ"ל וחמישה אנשי לח"י. הם הגיעו לתעלה (שהסיירים לא הבחינו בה לפני כן) ונעצרו. כמה מהם ירדו מהמשוריין, תחת האש, ומילאו את התעלה בכובעי הפלדה שלהם ובאבנים. יוסף יגן, (איש לח"י) נהרג במקום ואחרים נפצעו. עזרא יכין סיפר: "אחרי שמילאנו את התעלה המשכנו לנסוע. חלפנו על-פני שני מחסומים ונעצרנו לפני מחסום שלישי, במרחק שלושים מטרים מהכפר. אחד מאתנו קרא ברמקול בערבית לתושבים להניח את נשקם ולברוח. אינני יודע אם הם שמעו, ואני יודע שהשפעה לא הייתה לקריאות האלה. ירדנו מן המשוריין והשתלבנו בהתקפה"¹⁴. לאור יום התקדמו לוחמי אצ"ל במעלה הגבעה, תחת האש שנורתה עליהם מהמרפסות ומהעמדות שבמזרח הכפר, מהרכסים החולשים עליו, וגם, כפי שהעלה המחקר, ממכונת ירייה של "ההגנה" שהייתה ממוקמת בהר הרצל. אחדים מהם ניסו להשתלט על הבתים שמהם נורו היריות. בניגוד למידע שהיה להם לפני ההתקפה, היו דלתות הבתים לא מעץ אלא מברזל, והם לא יכלו לפרוץ אותן בדחיפות ובבעיטות. לפיכך, הצמידו אליהן מטעני-חבלה ופוצצו אותן. אנשים שישבו בבתים, נפצעו או נהרגו. בהודעת ממשלת המנדט, שפורסמה בעיתונות באותו בוקר נאמר: יהודים כבשו חלק מהכפר הערבי דיר-יאסין. חמישה מבתי הכפר פוצצו וכמה ערבים נהרגו¹⁵. בצהריים שידרו הבריטים את הידיעה הזאת ברדיו¹⁶. לוחמי אצ"ל התקדמו אל היעד ללא חיפוי הדדי וללא דילוגי חוליות, ולא ניצלו קפלי-קרקע ושטחים מתים. אחדים מהם נפגעו מיד. יהודה בנאי סיפר: "במרחק כחמישה מטרים מהכפר נפתחה עלינו אש חזקה. קיבלתי פקודה לסגת, ואז נפגעתי מכדור. שכבתי כחצי-שעה עד שפוניתי"¹⁷. משה נחום מזרחי סיפר שהוא שמע צעקה: "ענדאק" (עצור)! ואז "שכבנו. נורה לעברנו כדור אחד. התקדמנו, ואז נורה לעברנו צרור מנשק אוטומטי. החלה הסתערות. היו להם (לערבים) עמדות בתוך בתים ועל הגגות. שמענו צרורות... בין העמדות נעו ערבים. שמענו רשרוש וראינו קבוצה של שבעה חיילים לבושי חאקי ועל ראשיהם כאפיות עם נקודות לבנות ואדומות של לוחמי הכנופיות. ירינו בהם והם התפזרו, ואז ירו עלינו מהחלונות ופחדנו לזוז. נפצעתי. כל רגע נראה בעיניי כשעה. כשהתאספנו ראיתי המון פצועים, וגם מפקד הפעולה היה פצוע ברגלו. ראיתי ילד ערבי בוכה, ומסרתי אותו לאישה ערביה"¹⁸. יהושע שרי: "עברנו שטח של בניין שבו לא הייתה כל התנגדות, והיו שם כמה נשים וילדים. אמרתי להם בערבית שייכנסו לתוך הבית. כשהיינו בשביל, בין שתי שורות בניינים, התקרב מולנו אדם עם כובע פלדה אנגלי, בטלדרס כחול ומכנסי חאקי, ובידו רובה. הוא בא בריצה. קראנו לו: 'סיסמא', ולא ענה. ירינו בו והוא נעלם. התקדמנו ונפתחה אש חזקה מאחד הבתים. נעצרנו מאחורי גדר. היינו צריכים לסגת מטרים אחדים וקיבלתי כדור בכתף השמאלית. נשלחתי לאחת הפינות, שם קיבלתי עזרה ראשונה"¹⁹. הכוח של לח"י חדר לכפר מצפון, ושם לא הייתה למגני הכפר עדיפות טופוגראפית. פתחיה זליבנסקי: "כל כיתה התקדמה ליעד שלה. פוצצנו את הדלתות (של הבתים) באצבעות ז'לניט, השלכנו לתוך הבתים רימונים וריססנו אותם באש. כך נפגעו ערבים רבים תוך-כדי הקרב. בבית אחד מצאנו קצין יוגוסלבי מוסלמי וחייל עריק מהלגיון, בחיים. זיהינו אותם על-פי תעודותיהם, וחיסלנו אותם"²⁰. שמעון מוניטה: "צלף, שחלש על כל הסביבה מבית המוכתר, הטריד אותנו. כל ירייה שלו, ממרחק חמש מאות מטרים, פגעה בול. נכנסנו לבתים, להסתתר מהצליפות. דרור נפגע ברגלו. סחבתי אותו למקום מחסה. מפקד-הכיתה, עמוס קינן, נפגע מכדור שירה אחד מאנשינו. שומרי הכפר ירו אש דלילה. הסטנים שקיבלנו מהאצ"ל לא פעלו. מפקד הכיתה, דוד שניוויס ('זמיר'), מצא מחסה מאחורי גל אבנים והכשיר את הסטנים לפעולה תוך-כדי קרב. רוב הלוחמים לא קיבלו אימון בלחימה מסוג זה. אחדים זרקו את הרימונים בלי לשלוף את הנצרות"²¹. ראובן גרינברג: "הערבים לחמו כאריות והצטיינו בצליפות מדויקות. נשים יצאו מהבתים תחת האש, ליקטו את הנשק שנפל מידי הלוחמים הערביים שנפגעו, והעבירו אותו לעמדות הפנימיות"²². כיתה של חברי אצ"ל בפיקודו של יהודה טרייביש התקדמה אל רכס השראפה. ערבים חמושים שברחו מדיר-יאסין הגיעו גם הם לרכס. מיכאל חריף שכב פצוע באחת החצרות שבכפר, שהיה בה מקלע ברן. הוא סיפר: "אמרתי לסגל (המקלען), 'הנה, אתה יכול לירות עליהם שם', והוא ירה וראינו שהם ברחו'. בחילופי היריות על השראפה נהרג אפרים יעקובי, ושניים מאנשי הכיתה של טרייביש נפצעו. תחמושתם של אנשי הכיתה אזלה, והם נסוגו מהרכס²³. סיפרה דבורה יעקובי שהתגוררה אז בשכונת יפה-נוף: "עמדתי על קפל-קרקע וצפיתי. ראיתי שני אנשים בורחים במדרון השראפה. הם נפלו ולא קמו. לקחתי אלונקה ושמיכות ואת תרמיל העזרה הראשונה, שהיו אצלי בשל תפקידי ב"הגנה", והתקדמתי אליהם. עוד אנשים מהשכונה הגיעו לשם. הם נשאו את הפצועים לכביש, ופינו אותם לבית-חולים. מפקד אצ"ל לחץ את ידי"²⁴. בשש בבוקר נפצע בן-ציון כהן (הוא פונה רק באחת עשרה ושלושים לפני הצהריים). אחדים מאנשי האצ"ל התקדמו תחת האש ונפגשו במרכזו של הכפר עם אנשי לח"י. רוב אנשי אצ"ל נשארו בבתים שבמבואות הכפר. בשעה תשע בבוקר הגיע רץ מהכפר למפקדה של מרדכי רענן, בגבעת-שאול, ודיווח: "יש עשרים נפגעים והכוח אינו מסוגל להתקדם. כהן פצוע ומבקש הוראות". רענן סיפר: "גל ואני הלכנו לכפר, תחת אש צלפים. הגענו לריכוז הפצועים, מאחורי טראסה, בכניסה לכפר. כהן אמר לנו: 'תחליטו. לדעתי אין לנו סיכוי לקחת את הכפר. צריך לסגת'. הייתה אווירת-נכאים". עזרא יכין סיפר שבשבע בבוקר בא שליח מהאצ"ל לגזרת הלחימה של לח"י ואמר שאנשי ארגונו דנים בנסיגה בגלל מחסור בתחמושת. דרור (שעדיין לא נפצע אז) אמר לשליח: "לך, שכנע אותם לא לסגת, אנחנו בתוך הכפר". רענן חזר מדיר-יאסין לגבעת-שאול וביקש מזטלר חומר-נפץ. המטענים הובאו מהעיר לאחר שעה וחצי. גל ופקודיו פוצצו בית אחרי בית, והבתים קרסו על דייריהם²⁵. תוך-כדי קרב מבית לבית דחק הכוח התוקף את האויב לעבר בית המוכתר, נכתב בדוח שנתן קצין המודיעין של חטיבת "עציוני" לדוד שאלתיאל אחרי ימים אחדים²⁶. רוב הפצועים היהודיים בקרב על דיר-יאסין היו אנשי אצ"ל. הפצועים קל הלכו לגבעת-שאול, כפופים ומאחורי מחסות. כמה מהפצועים קשה נישאו בידי חבריהם. יהודה סגל (יפתח) נפצע בבטנו וביקש מלפידות שיירה בו. "השכבתי אותו על דלת ושני אנשים נשאו אותה", סיפר לפידות. "שני נושאי הדלת נפצעו, ואני שלחתי אנשים שהחזירו את שלושתם"²⁷. בשעה שבע בבוקר הגיע פצוע לגבעת-שאול וצעק: "מדוע לא מפנים את הפצועים?!"

מפקדי ה"הגנה" הקימו מעין מטה בגבעת-שאול, כדי לעקוב אחרי ההתרחשויות בדיר-יאסין. במטה הזה שהה זלמן מרט במשך כל שעות הקרב. המפקדים הבכירים של "ההגנה" במחוז, דוד שאלתיאל, ציון אלדד, ישורון שיף ושלמה חביליו, הגיעו לגבעת-שאול מספר פעמים באותו יום, וקציני-קשר תיווכו ביניהם ובין יהושע זטלר ומרדכי רענן. שאלתיאל אמר בעדותו: "לפני הצהריים הגעתי לגבעת-שאול. ראיתי את יהושע זטלר. הם ביקשו שנעזור להם להוציא את הפצועים". יצחק לוי כתב שזלמן מרט "שהה עם שאלתיאל בגבעת-שאול בעת המבצע". יהושע זטלר: "דרור היה כל הזמן בקשר עם זלמן מרט." מרדכי גיחון, שהיה גם הוא בגבעת-שאול, סיפר שמרט היה שם במשך כל שעות ההתקפה²⁸. התוקפים שנקלעו למצוקה, אכן ביקשו עזרה, ומרט נענה לבקשתם. יונה פייטלסון: "הייתי במטה שלנו בתורנות באותו לילה. הנוטרים מגבעת-שאול שאלו מה לעשות, התוקפים תקועים, וניתנה להם פקודה לסייע להם"²⁹. הקצין התורן במפקדה של שאלתיאל כתב ביומן המבצעים, סמוך לשעה שש לפנות בוקר: "דיר-יאסין נכבש על-ידי הפורשים בפעולה משותפת של אצ"ל ולח"י. לח"י, מכיוון גבעת-שאול, הצליח בפעולתו. אצ"ל נתקל בקשיים. מודיעים על התנגדות ניכרת. הרוגים ופצועים מבין התוקפים"³⁰. הרי עדותו של איש יחידת "הפורמנים" של הפלמ"ח, נחום גרוס: "מוקדם בבוקר בא אברי לשנלר, אמר שאצ"ל עשו פעולת כיבוש בדיר-יאסין, הם שחוקים ועייפים ומבקשים עזרה למנוע התקפת נגד וכדי שהם יוכלו לנוח. דעתנו אז הייתה שהכפר מסכן את התחבורה לירושלים ויש למנוע את כיבושו (בידי הערבים) מחדש. היו שאמרו שהוא כפר פורעים. היה זה טבעי בעינינו לסייע לכיבוש הכפר"³¹. אחד האנשים שנסעו ממחנה שנלר לדיר-יאסין סיפר: "בבוקר השכם קיבלנו פקודה לצאת לדיר-יאסין עם מרגמה 2 אינטש. הזמנו טקסי 'נשר' ונסענו, ארבעה חבר'ה, לבנייני הסוכנות. לקחנו מרגמה ולקחנו ירושלמי מורה דרך. על-יד המחצבה חיכה לנו איש מהלח"י. שמענו את הרמקול שקרא לתושבי הכפר להפסיק לירות. האיש סימן לנו את גזרת הירי בכפר והצביע על בית המוכתר. היריות השתתקו באזור שירינו אליו, ואז הגיע שליח משאלתיאל והורה לנו לחזור מיד לשנלר. האיש מהלח"י לא התערב. משה אידלשטיין סיפר שרק שלושה מהתגבורת של הפלמ"ח חזרו למחנה שנלר, ושהרביעי, אברי אלעד, נשאר בגבעת-שאול³². זלמן מרט טלפן לתחנת מגן-דוד-אדום. אמבולנס הגיע לגזרת הקרב וחנה בין גבעת-שאול לדיר-יאסין. התוקפים הוציאו מיטות מהבתים, השכיבו עליהן את הפצועים ופקדו על תושבי הכפר, לרבות נשים וזקנים, לשאת את המיטות אל האמבולנס ולסוכך עליהן. הם סברו שהערבים לא יירו בבני עמם. יהושע גורודנצ'יק, שפיקד על הובלת הפצועים, סיפר שהמקלענים והצלפים הערבים המשיכו לירות ופגעו ברבים מנושאי האלונקות הערביים. בשעה שמונה בבוקר פינה האמבולנס פצועים לבית-חולים בעיר, והפצועים האחרים המתינו זמן רב עד שחזר. מאיר זורע, מפקד גדוד "בית-חורון" של חטיבת "עציוני", ישב במפקדת המחוז כשהגיע לשם שליח אצ"ל מגבעת-שאול. "אם לא תעזרו, אנחנו אבודים", אמר השליח. בשיחת טלפון ביקש שאלתיאל מיוסף טבנקין לשלוח מקריית-ענבים לדיר-יאסין שלושה משוריינים, כדי לפנות את הפצועים. לימים העיד: "נאלצתי להורות לכוח פלמ"ח לסייע להם, כדי לחלצם". טבנקין שלח את המשוריינים והם פינו את רוב הפצועים קשה. במשוריינים של הפלמ"ח נסעו גם מפקדת יחידת חילוץ הנפגעים של אצ"ל, רינה ברזילי וסגניתה, דבורה שמחון. תוך כדי פינוי הנפגעים, נפצעה שמחון. לימים העיד ציון אלדד: "לולא הסיוע של הפלמ"ח לא היה אצ"ל מחלץ את פצועיו, ולא היה יכול להמשיך בפעולה". יומיים אחרי ההתקפה הסביר שאלתיאל במברק לישראל גלילי: "הם הסתבכו... והתחננו שנחלץ את פצועיהם. נאלצנו לעזור להם". לימים סיפר זלמן מרט: "המפקד מלח"י התחנן לפני שאלתיאל... שאלתיאל הטיח בפניהם, למה הלכו לדיר-יאסין, ואמר שהם עשו זאת כדי לרכוש תהילה"³³.

סמוך לשעה שבע בבוקר נודע למגני גבעת-שאול שתגבורות ערביות מעין-כרם וממלחה מתקדמות לכיוון דיר-יאסין. מרדכי גיחון עלה על רכס השראפה. הרכס היה ריק מאדם. גיחון: "הערבים שפגעו באנשי אצ"ל הסתלקו, כנראה. ראינו ערבים בורחים מדיר-יאסין, והתרשמנו שמתארגן מדרום כוח לתגבר את הכפר המותקף. ירינו על הדרך צרורות ממקלע השפנדאו. פגענו בערבים שברחו מדיר-יאסין וחסמנו להם את הדרך. מנענו את התקדמות התגבורת, וייתכן שפגענו גם באנשי אצ"ל שנכנסו לשטח האש שלנו. בשמונה ושלושים בבוקר בערך חזרנו לגבעת-שאול"³⁴. מהשכונות הדרום-מערביות של ירושלים המשיכו אנשי "ההגנה" לירות לאותו כיוון וכנראה שגם אש זאת פגעה באנשי אצ"ל מאחור, ללא שהיו מודעים לכך, עד כתיבת שורות אלה אחרי 58 שנים³⁵. תוך-כדי הקרב, כשאזלה התחמושת של לוחמי אצ"ל ולח"י, נתן להם מפקד גבעת-שאול, איש "ההגנה" יונה בן-ששון, תחמושת מעטה, ובנוסף, הם לקחו, ללא הסכמתו, מקלע לואיס שהיה מוצב בשכונה (אחרי ימים אחדים הדיח שאלתיאל את בן-ששון מתפקידו בגלל מעשה זה)³⁶. לפידות: "מחסן תחמושת לרובים אנגליים שמצאנו בכפר, הציל את המצב. מילאנו את המחסניות של הברן, חילקנו נשק לבחורים והמשכנו להילחם". יהושע גורודנצ'יק מצא באחד הבתים עשרים מחסניות עם כדורים למקלע ברן³⁷. אנשי לח"י מצאו בכפר כדורים של רובים צ'כיים, שלא התאימו לרובים שבידיהם. דוד גוטליב, משה ברזילי ומשה אידלשטיין, נסעו למחנה שנלר והציעו למלווי השיירות עסקה: ששת אלפים כדורים צ'כיים תמורת שלושת אלפים כדורים אנגליים. המפקד, יעקב וג, לא היה אז במחנה (הוא פיקד על היחידה שאבטחה את הכביש ליד קולוניה), וסגנו, משה ערן, סירב לקבל החלטה בעניין רגיש זה והתקשר עם וג. הרי קטע מהדוח שכתב יעקב וג: "הודיעוני על דיר-יאסין ועל מצבם המייאש, שאין ביכולתם להוציא את פצועיהם. ביקשו נשק, חיפוי ואנשים, הואיל ואין להם בעלי מקצוע. שאלתי את רשות הממ"ז (שאלתיאל) על-ידי קצין המודיעין של הגדוד. התשובה היתה, עליך לצאת ולחפות על הוצאת הפצועים בלבד". וג חזר למחנה שנלר ונתן את שלושת אלפי הכדורים לשליחיו של זטלר. הם ביקשו ממנו גם מכונת-ירייה ומרגמה. "נשק לא אתן" אמר להם וג, "אבל אסייע לכם לחלץ פצועים, אם אקבל אישור". האישור ניתן. לימים העיד משה ערן: "שאלתיאל אישר ליקי (וג) בטלפון לצאת עם כיתה לדיר-יאסין". בצהריים יצאו לדיר-יאסין חמישה-עשר מלווי-שיירות, אנשי הפלמ"ח, בשני משוריינים ובטנדר, עם שתי מרגמות 52 מ"מ ושלושה מקלעים. יעקב וג: "נפגשתי עם המפקדים משני הארגונים וביקשתי מפה. דרשתי הסבר מדויק... הם הסבירו כי אין להם קשר, אלא על-ידי רצים... ציינו בית מסוים במערב הכפר... היו שם (בכפר) עשרים וחמישה איש עם שני מקלעים ורובים, שרותקו על-ידי צלפים (הצלפים ירו מהבית שציינו מפקדי אצ"ל ולח"י ליעקב וג). לא היה מפקד ביניהם, והאנשים לא נשמעו לפקודות, כיוון שהשתייכו לארגונים שונים. יריתי שלושה פגזים לאגף הצפוני של הבית. לאחר הפגזים נפסקו היריות... מסרתי דוח לממ"ז וקיבלתי הוראה, להיות מוכן לחפות על הוצאת פצועים או על נסיגה, ולא להתערב בשום פעולה קרבית". ערן: "הייתה התייעצות. התברר שהתוקפים והערבים מעורבבים בכפר אלה באלה ואי-אפשר להשתמש במרגמות ובמקלעים בלי לסכן את אנשי אצ"ל ולח"י. כדי לחלץ את הנפגעים היה עלינו לחסל את מוקדי האש. יקי החליט להיכנס עם הכוח לכפר, וגם אני חשבתי שזאת השיטה לבצע את המשימה". שתי כיתות פלמ"ח, בפיקוד וג וערן, נכנסו לדיר-יאסין. אחד מאנשי הפלמ"ח, גדעון שריג, נשאר במטה של לח"י בגבעת-שאול, כדי להשגיח על המשוריינים. "היה שם צלם של 'יונייטד פרס', והיה אספסוף יהודי נרגש", סיפר שריג. "נשים מילאו מחסניות של רובים ומקלעים בכדורים שהיו שמורים בצנצנות זכוכית". חבר הפלמ"ח, קלמן רוזנבלט, שנכנס לדיר-יאסין עם חבריו, סיפר: "יחד עם ששה אנשים עברתי מבית לבית. השלכנו רימונים לתוך הבתים לפני שנכנסנו אליהם. את אנשי אצ"ל ולח"י פגשנו באמצע הכפר. מקצתם הצטרפו אלינו, ואחרים אמרו, 'עד עכשיו נלחמנו אנחנו, עכשיו תילחמו אתם'. בבתים היו הרוגים. הפורשים לא לחמו". דוד גוטליב (איש לח"י): "בשעה אחת השיגו אנשי הפלמ"ח מה שאנחנו לא הצלחנו להשיג בשעות אחדות. היה להם נשק טוב, והם היו מאומנים לקרב ופעלו מהר ויעיל". משה ערן: "בתוך הכפר הייתה אש תופת. הפצועים היו קרוב לאש. ניסינו להתקרב אליהם ואז בא רץ, בשם שאלתיאל, ופקד עלינו לעזוב מיד את הכפר. לקחנו אתנו פצועים אחדים וחזרנו לגבעת-שאול. לבית המוכתר לא הגענו". מלווי-השיירות שחזרו למחנה שנלר הביאו אתם ביזה. הדסה אביגדורי קיבלה חופשה באותו סוף-שבוע ושהתה בבית הוריה. "כשחזרתי הבוקר למחנה, רוב הבנות עוד ישנו", כתבה אביגדורי ביומנה ב-11 באפריל, "ואני ראיתי את ל. עומדת ומתנאה בשמלה ערבית-פלאחית רקומה. וכשאני תמהה ושואלת אותה מניין לה השמלה הזו, עונה לי אחת הבנות, כשכולה מכוסה בשמיכה, כולל הראש, בקול עמום, של. הביאה את השמלה הזו מדיר-יאסין... משם הביאו כל-מיני 'מציאות' ופשפשים, והבנות עוד שואלות אותי, 'אינך שומעת את התרנגולות המקרקרות בחצר?' תקפה אותי בחילה ובושה וזעם וכאב. קמתי וחזרתי שוב הביתה"³⁸. ביום הקרב סיפרו מפקדי אצ"ל ולח"י לעיתונאים שיחידות פלמ"ח השתתפו בקרב על דיר-יאסין. למחרת אמרו מפקדי "ההגנה" בתל אביב לאותם עיתונאים שכוחות פלמ"ח לא השתתפו בקרב הזה. ארבעה ימים אחרי הקרב הודיע העיתון "על המשמר" ש"ההגנה" מסתייגת מתעמולת ארגוני הטרור, שלפיה השתתפו יחידות מהפלמ"ח בכיבוש דיר-יאסין³⁹. אחרי שעזבו לוחמי הפלמ"ח את דיר-יאסין ניסו אנשי אצ"ל ולח"י להשתלט על בית המוכתר ולא הצליחו. הם השתלטו עליו למחרת (ב-10 באפריל) והניפו דגל על גגו⁴⁰. ________ [בפרק הבא: פיתוח עלילת הדם - פרסום על מסע השפלה של השבויים שלא היה; פרסום על מעשי רצח; עדות מפוברקת של נציג הצלב האדום; עימותים בין אנשי אצ"ל ולח"י לאנשי הגנה; משלוח גדנ"עים לדיר יאסין וקבורת הגוויות על-ידי מדריכי גדנ"ע.]

1. מכון ז'בוטינסקי, עדות של בן ציון כהן; ארכיון המחבר, ראיון עם יהושע גורודנצ'יק. 2. ארכיון דוד שאלתיאל, דוח בן נור; מכון ז'בוטינסקי, מסמכי דיר-יאסין. 3. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם יהושע גורודנצ'יק. 4. הדיווח הנ"ל של מפקדת "ההגנה" בירושלים; ארכיון המחבר, הראיונות הנ"ל עם משה אידלשטיין ומשה ברזילי. 5. מכון ז'בוטינסקי, עדותו של יצחק אבני; ארכיון המחבר, ראיון עם מיכאל חריף, 18.2.1988. 6. מכון ז'בוטינסקי, עדותו של ראובן גרינברג. 7. מכון ז'בוטינסקי, מסמכי דיר-יאסין; ארכיון המחבר, הראיונות הנ"ל עם בן ציון כהן ועם מרדכי רענן. 8. ארכיון המחבר, ראיון עם יונה פייטלסון ב-29 בנובמבר 1987. 9. דוד ניב, כרך ו', עמ' 83; ארכיון המחבר, הראיונות הנ"ל עם יונה בן-ששון ועם פתחיה זליבנסקי. 10. מכון ז'בוטינסקי, העדויות הנ"ל של מרדכי רענן, יהודה לפידות ומרדכי גורודנצ'יק; ארכיון המחבר, ראיונות עם מרדכי רענן ויהודה לפידות. 11. ארכיון לח"י, עדות של פתחיה זליבנסקי; ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם שמעון מוניטה. 12. מכון ז'בוטינסקי, העדות הנ"ל של בן ציון כהן; ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם בן ציון כהן. 13. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם מיכאל חריף. 14. מכון ז'בוטינסקי, העדות הנ"ל של מרדכי רענן; ארכיון לח"י, העדויות הנ"ל של פתחיה זליבנסקי ועזרא יכין; ארכיון המחבר, ראיון עם עזרא יכין, ב-28 ביולי 1987. 15. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם יהושע גורודנצ'יק; ידיעות, מעריב, 9 באפריל 1948. 16. המשקיף, 11 באפריל 1948. 17. מכון ז'בוטינסקי, בערעור הנ"ל של נכי אצ"ל. 18. שם, שם. 19. שם, שם. 20. ארכיון לח"י, העדויות הנ"ל של פתחיה זליבנסקי; ארכיון המחבר, ראיון עם פתחיה זליבנסקי. 21. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם שמעון מוניטה. 22. ארכיון לח"י, העדות הנ"ל של ראובן גרינברג. 23. מכון ז'בוטינסקי, תיק דיר-יאסין; ארכיון המחבר, הראיונות הנ"ל עם בן ציון כהן, מיכאל חריף ומרדכי רענן. 24. ארכיון המחבר, ראיון עם דבורה יעקובי ב-25 בנובמבר 1987, ראיון עם ברוריה הופמן בנובמבר 1987, ראיון עם ירח עציון ביולי 1987. 25. מכון ז'בוטינסקי, העדויות הנ"ל של מרדכי רענן, בן-ציון כהן ויהודה לפידות, ארכיון המחבר, ראיונות עם מרדכי רענן, בן-ציון כהן, יהודה לפידות ועזרא יכין. 26. דווח קמ"ן עציוני. 27. מכון ז'בוטינסקי, עדות יהודה לפידות. 28. מכון ז'בוטינסקי, עדות של מרדכי רענן; ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם מרדכי רענן, יהושע זטלר, משה אידלשטיין, ומשה ברזילי, הראיונות הנ"ל עם דוד שאלתיאל ועם מרדכי גיחון, ראיון עם שלמה חביליו ב-26 בינואר 1988; ארכיון צה"ל, עדות מס' 32 של זלמן מרט, מס' 31 של ישורון שיף, מס' 75 של דוד שאלתיאל ומס' 17 של ציון אלדד; יצחק לוי, עמ' 343. 29. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם יונה פייטלסון. 30. דווח קצין אשמורת, ב-9-8 באפריל 1948 בלילה, נמסר למחבר על-ידי אורי ברנר. 31. ארכיון המחבר, ראיון עם נחום גרוס ב-19 בינואר 1988. 32. ארכיון צה"ל, תיק יצחק לוי, דווח כיבוש דיר-יאסין שכתב מרדכי גיחון. קטעים ממנו פורסמו בספרו של יצחק לוי, תשעה קבין, עמ' 342-343; עדות של אחד המשתתפים שאורי ברנר אישר אותה בראיון עם המחבר; העדות הנ"ל של משה אידלשטיין. 33. מעציוני (שאלתיאל) להלל (ישראל גלילי), 11 באפריל 1948, נמסר למחבר על-ידי אורי ברנר; ארכיון צה"ל, עדות מס' 53 של ציון אלדד, עדות מס' 75 של דוד שאלתיאל; הרצאה של יוסף טבנקין בסמינר אפעל ב-3 בפברואר 1981; מכון ז'בוטינסקי, עדויות של יהודה מרינברג, יהודה לפידות, ויהושע גורודנצ'יק; ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם משה ברזילי, ראיון עם דבורה שמחון ב-7 במאי 1968. 34. דווח קמ"ן עציוני, נמסר למחבר על-ידי אורי ברנר; ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם מרדכי גיחון. 35. דווח קמ"ן עציוני; ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם מרדכי גיחון. 36. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם יונה בן-ששון, סדרת ראיונות עם אברהם הלפרין שמלא את מקומו של בן-ששון ימים אחדים, עד שמונה מפקד לגבעת-שאול; מכון ז'בוטינסקי, עדות של יהודה מרינברג; ירדנה גולני, עמ' 44. 37. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם יהודה לפידות ועם יהושע גורודנצ'יק; מכון ז'בוטינסקי, עדות של יהושע גורודנצ'יק. 38. ארכיון צה"ל, דיווח של יעקב וג בתיק של יצחק לוי, קטעים מדיווח זה התפרסמו בספרו של יצחק לוי תשעה קבין, עמ' 343-344; הדסה אביגדורי, בדרך שהלכנו: מיומנה של מלוות-שיירות, תל אביב: משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1988, עמ' 91; העדויות הנ"ל שנתן אורי ברנר למחבר והמכתב הנ"ל מנחום גרוס לנתן דונביץ; ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם משה ערן, משה אידלשטיין, ומשה ברזילי, הראיונות הנ"ל עם דוד גוטליב, ופתחיה זליבנסקי, ראיון עם קלמן רוזנבלט ב-28 ביולי 1987, ראיון עם גדעון שריג ב-22 במארס 1982, ראיון עם יעקב גירון ב-29 באוקטובר 1983, הראיון הנ"ל עם נחום גרוס. 39. על המשמר 13 באפריל 1948. 40. ירדנה גולני, עמ' 64-68; מכון ז'בוטינסקי, העדויות הנ"ל של יהושע גורודנצ'יק ויהודה לפידות.