הבריחה מן האמת של תת-אלוף אורי בן-ארי

השבר שחוללה מלחמת יום-הכיפורים בתרבות הביטחון הישראלית הניע תהליך של שבירת מיתוסים ביטחוניים ושחיטת פרות קדושות. רוב המצביאים של אותה מלחמת-מחדל שירתו בפלמ"ח לפני ובמלחמת העצמאות, והגיעו לצמרת הביטחון הודות לשירותם זה ולתרבות המיתוס, שהעניקה להם חיסיון מפני חשיפת מחדליהם: שר הביטחון משה דיין פיקד ב-1941 על פלוגה ב' של הפלמ"ח (שבה שירת כטירון, יצחק רבין); הרמטכ"ל דוד אלעזר פיקד במלחמת העצמאות על מחלקה, פלוגה וגדוד בחטיבת "הראל"; באותה חטיבה שירת כחייל, שמואל גונן (גורודיש), אלוף פיקוד הדרום ב-1973; אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי (חקה), היה מפקד פלוגה בחטיבת "יפתח", שבה שירת גם ראש אמ"ן אליהו זעירא; ראש "המוסד" צבי זמיר פיקד בתש"ח על הגדוד השישי של הפלמ"ח; השר יגאל אלון, מהמקורבים ביותר לראש הממשלה גולדה מאיר באוקטובר 1973 ואחד האחראים למחדל בדרג המדיני, היה מפקד הפלמ"ח, והרשימה ארוכה. קריסת תורת הביטחון של ישראל במלחמת יום-הכיפורים וקריסת יחידות צה"ל בשדות הקרב חשפו את הנזקים שגרמה תרבות הביטחון של הפלמ"ח למדינת ישראל ולביטחונה. לדוגמא: פיצול השריון, החי"ר והארטילריה, המנוגד לכל תיאוריה צבאית וללקחי ההיסטוריה הצבאית, מנע מצה"ל אפשרות לנהל קרבות משולבים. "הבורות היא כוח", אמר ג'ורג' אורוול. הבורות של מנהיגי דור הפלמ"ח העניקה ב-1973 כוח דווקא למצביאים המצרים והסורים. רוב הישראלים סירבו לראות את העובדות ולוותר על דעות קדומות שנתקדשו במשך שנים. מחבר שורות אלה התחיל, אחרי אותה מלחמה, לחקור את הוויית הצבא והמלחמה, וממילא היה עליו לחשוף עובדות ולשבור מיתוסים. בארבעים ואחת השנים שחלפו מאז, קמו עוד חוקרים ומפקדים שמבקרים וביקרו את מיתוס הביטחון: פרופ' בני מוריס, האלוף דורון רובין, תת-אלוף אמציה (פאצי) חן, תת-אלוף אמיר ראובני, אלו משנה ד"ר יעקב חסדאי, אלוף משנה יעקב אגסי, אלוף משנה ד"ר עמנואל ולד, אלוף משנה דני וולף-רהב, סגן אלוף אריה עמית (טפר), מפקד ענף 1 באמ"ן לשעבר סגן אלוף אלי דקל, סגן אלוף שלמה באום, סגן אלוף אבי ליאור, עורך כתב העת "מערכות לשעבר אביתר בן צדף, וד"ר מיכאל ברונשטיין, הם הבולטים בין אנשים אלה, שאינם חבורה אחת ושבין אחדים מהם יש חילוקי דעות חריפים בנושאים פוליטיים וצבאיים. הנפגע העיקרי מתהליך שבירת המיתוסים הביטחוניים היה כמובן מיתוס הפלמ"ח. אנשי האליטות החברתיות יוצאי הפלמ"ח הגיבו על השחיקה הזאת של כור מחצבתם בהפקת סרטים על הפלמ"ח, שהוקרנו בטלוויזיה הישראלית כתיעודיים, בהקצבת כספים רבים למחקרים שמסקנותיהם ידועות מראש, בייזום רבי-שיח ובפרסום ספרים. וזהו המסר של סרטים, מחקרים, רבי-שיח וספרים אלה: היינו נהדרים, היינו נפלאים. אומנם היו לנו כמה טעויות, אבל לולא אנחנו לא הייתה קמה מדינת ישראל. גם אם יש אמת בטיעון הזה, ראוי לזכור שאנשי הפלמ"ח דאגו שלא יהיו אחרים שיעשו את המלאכה כי אותם אנשים עלולים לשים את הדגש על הטעויות ולהנמיך את קרנם את של אנשי הפלמ"ח. הסגנון המתנשא של הדור שכשל במלחמות שנות השבעים, השמונים והתשעים, ושבימי מנהיגותו הסתאבו מגזרים רבים בישראל, ובייחוד הסתאבה מערכת הביטחון, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה, אינו מתקבל על דעתם של רבים מהישראלים שאישיותם התגבשה אחרי מלחמת יום-הכיפורים ובימי מלחמת לבנון והאינתיפאדה. בניית "בית הפלמ"ח" מכספי משרד השיכון והתנפלות ראש הממשלה, יצחק רבין, על מבקרת המדינה, מרים בן-פורת, שחשפה שערורייה זאת, היו נקודת שיא בתהליך הניכור בין דורות המדינה לדור הפלמ"ח.

במבצע "קדש", ב-1956, היה אורי בן-ארי מפקד חטיבת השריון מס' 7, שפעלה בניגוד לתוכנית המטכ"לית, בגזרה המרכזית באבו-עגילה ומוטטה את המערך המצרי העיקרי, אחרי שחטיבות החי"ר שהפעיל מפקד האוגדה, יהודה ואלך, נכשלו במשימתן סמוך יותר לגבול. אלוף הפיקוד אסף שמחוני הדיח אז את ואלך מתפקידו. הצלחה זאת של חטיבה 7 חוללה את "מהפך השריון" בצה"ל. מאז (עד 1973) שלטה מחשבת השריון בכוחות היבשה הישראלים. צה"ל חשב שריון בלבד, והגיע למלחמת ששת הימים עם תפיסת "בּלִיצקרִיג" בגרסה הישראלית (השונה מן הגרסה המקורית הגרמנית): פריצות עמוקות של עוצבות שריון, ללא שילוב חי"ר וללא קרב משולב (ראה הקרבות של אוגדת ישראל טל בין חאן-יונס לאל-עריש ביום הראשון של אותה מלחמה). אנשי השריון השתלטו על רוב עמדות הפיקוד הבכירות וביססו את שדה הקרב העתידי על שריון בלבד. תפיסה זאת מתאימה לא לקרב מול אויב לוחם אלא למרדף טנקים אחרי חיילי אויב מוכי-הלם, והיא מבוססת על ההנחה שתמיד תהיה עדיפות ללוחם הישראלי על הלוחם הערבי, בגלל סגולותיו התרבותיות-גנטיות, ושלעולם לא יצליחו הצבאות הערביים להפתיע את צה"ל ולהביס אותו בשדה הקרב. אבי התפיסה הגזענית והמוטעית הזאת היה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, יצחק רבין, ושותף לו היה ישראל טל, מפקד גייסות השריון באותה מלחמה וסגן הרמטכ"ל במלחמת יום-הכיפורים. תפיסה זו גבתה מחיר גבוה מצה"ל ומעם ישראל במלחמת יום-הכיפורים, והיא ממשיכה לגבות את המחיר הזה מאז ועד בריחת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000. ב-1973 לא הביסו עוצבות השריון הטהורות את החי"ר המצרי, שהיה מצויד בטילים אישיים נגד טנקים, אלא דווקא טנקים ישראלים ברחו מן המערכה. מהפכת בן-ארי בצה"ל הייתה אחת מסיבות קריסת תורת הביטחון של ישראל ב-8 באוקטובר 1973¹.

פרשת שק הסוכר

נחזור לשנות החמישים. אחרי הצלחתו במבצע "קדש", מונה בן-ארי למפקד גייסות השריון, ורבים ראו בו רמטכ"ל בעתיד. קידומו עוכב בגלל מעשה שחיתות המכונה בפולקלור הישראלי "פרשת שק הסוכר". בלקסיקון לביטחון ישראל של איתן הבּר וזאב שיף כתוב שבן-ארי "נאלץ לפרוש מצה"ל בגלל העלמת-עין, כמה שנים קודם לכן, ממעשה שחיתות של אחד מפקודיו"². העלמת עין היא מתן לגיטימציה למעשה השחיתות ועידוד למעשים דומים. כלומר, בן-ארי היה אחד מגורמי ההסתאבות של צה"ל כבר בשנותיו הראשונות, ובן-גוריון, שאיתר את הסכנה הזאת, הדיח אותו מצה"ל. לפני מלחמת ששת הימים שכנעו אלון ורבין את ראש הממשלה לוי אשכול להעניק רהביליטציה לבן-ארי, וביוני 1967 הוא פיקד על חטיבה 10, "הראל" לשעבר, בגזרת ירושלים. באוקטובר 1973 מונה לסגן מפקד חזית הדרום. אלוף פיקוד הדרום אז, שמואל גונן (גורודיש), וחבריו פעלו לקידומו מדרגת אלוף משנה לדרגת תת-אלוף, במהלך הקרבות של מלחמת יום-הכיפורים, ותדמיתו, כמפקד השדה המוצלח ביותר בצה"ל, לא נפגעה. ב-1994 יצא לאור ספרו "אחרי!".

לאורי בן-ארי לא היו יומרות של היסטוריון צבאי; לעומת זאת היו לו יומרה של אינטלקטואל צבאי. הוא פרסם בעיתונים הרבה מאמרי פרשנות בנושאים צבאיים והופיע לא פעם בתקשורת האלקטרונית. ספרו "אחרי!", שזיכה אותו בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 1995, ודאי יהיה מקור שהיסטוריונים מגויסים ומורים חסרי השכלה של ממש יסתמכו עליו. הוא גם היה ספר חובה בבית-הספר לקצינים של צה"ל, והצוערים הכינו על פיו עבודות בתחום מורשת הקרב והחשיבה הצבאית. לכן אני סבור שראוי לקרוא בו בעיון ולהשוות בין מה שכתוב בו ובין מה שמעלה המחקר הבלתי תלוי והביקורתי. בספר זה תיאר בן-ארי קרבות אחדים שהתחוללו בין סוף מארס לבין מאי 1948, שהוא השתתף בהם כמפקד-פלוגה וש"תרמו תרומה חשובה, ואולי מכרעת, לחריצת גורלה של ירושלים במלחמת העצמאות"³, כדבריו. היו אלה הזירה והזמן הגורליים במלחמת העצמאות. בן-ארי היה אז מפקד פלוגה בגדוד מובחר (הגדוד הרביעי, "הפורצים") ובחטיבה מובחרת ("הראל") שהייתה חלק מעוצבה מובחרת (הפלמ"ח) של הישוב העברי. אבל האמת היא שבגלל תפקודם הלקוי של מפקדי הפלמ"ח, ובן-ארי בתוכם, באבטחת הדרך בין תל אביב לירושלים, חזרה בה ארצות-הברית מתמיכתה בהקמת מדינת ישראל, ורק חלקה המערבי של ירושלים הייתה בשליטת ישראל בתשע-עשרה השנים הראשונות של המדינה. ידיעות על נסיגת ארצות-הברית מתמיכתה בהקמת המדינה, בגלל חולשת היהודים, בייחוד בגזרת ירושלים, זרמו, בפברואר ובמארס 1948 מכל הכיוונים: הפרשן המדיני רוברט אלן, אמר בשידור רדיו בארה"ב, ששר-ההגנה האמריקני ג'יימס פורסטל מנסה לשכנע סנטורים לוותר על תוכנית החלוקה ומציע לבקש מבריטניה ליישב רבע מיליון יהודים ניצולי שואה בקניה (שהייתה אז בשליטתה)⁴. העיתונאים ג'וזף וסטיוארט אולסופ כתבו בעיתון "וושינגטון-פוסט" על שני תסריטים פסימיים שנחזו בדיוני המועצה לביטחון לאומי של ארצות-הברית: א. הערבים יגרשו את היהודים לרצועת-החוף, שבה לא יוכלו להתקיים. ב. הערבים יתחילו בהשמדת יהודי ארץ-ישראל, ארצות-הברית תיגרר להתערבות צבאית ישירה בסכסוך היהודי-ערבי ותסכן את מקורות הנפט שלה, והאנושות תסתכן במלחמת-עולם שלישית. חבר משלחת הסוכנות היהודית באו"ם, גדעון רפאל, דיווח למזכיר "ועדת המצב" של הישוב העברי, זאב שֶׁרף, על שיחת ידידו עם שר-החוץ האמריקני, הגנרל ג'ורג' מרשל: "הוא (מרשל) ביטא אכזבה מיעילות כוחות "ההגנה". עד התקפת הערבים היו (האמריקנים) סבורים שכוח "ההגנה" מספיק להבהיל את הערבים כדי שלא יתקיפו את היהודים, או לפחות שבהתקפה הראשונה תנחיל "ההגנה" תבוסה ניצחת לערבים ושהם לא יעזו להמשיך בהתקפות"⁵. רוברט מקלינטוק, איש משרד-החוץ האמריקני, כתב שהצלחת התוקפנות הערבית היא גורם מכריע בשינוי הגישה האמריקנית, והציע להקים משטר של נאמנות או"ם בארץ-ישראל⁶. במועצת הביטחון של האו"ם הציע נציג ארצות-הברית, וורן אוסטין, להקים ועדה שתקבע אם ההתרחשויות בארץ-ישראל מסכנות את שלום העולם⁷. שר-החוץ מרשל הודיע לאוסטין שהנשיא טרומן מסכים לא לתמוך בהקמת המדינה היהודית, בגלל המצב הצבאי בארץ-ישראל⁸. על נסיגת ארצות-הברית מתמיכתה בהקמת המדינה היהודית הודיע אוסטין למועצת הביטחון של האו"ם ב-19 במארס⁹. הספר "אחרי!" נכתב ארבעים וחמש שנים אחרי ההתרחשויות האלה ובן-ארי הספיק עד אז למלא תפקידים צבאיים בכירים מאוד. היה אפשר לצפות שהוא ינתח בספרו את האירועים הטקטיים שבהם השתתף ואת תוצאותיהם האסטרטגיות, ויפרט את הלקחים שיש ללמוד מהם כדי שהמפקדים בשנות התשעים לא יחזרו על הטעויות שלו ושל חבריו; אבל ב"אחרי!" יש רק סיפורי גבורה, שברובם מככב בן-ארי.

הקרב הראשון המתואר בספר הזה הוא קרב שיירת-חולדה, שאחריו נותקה ירושלים העברית מבסיס האספקה שלה, תל אביב, לא מפני שהערבים חסמו את הכביש אלא מפני שהיהודים כבר לא העזו לנסוע בו בשיירות מאובטחות, כמו שעשו במשך ארבעה חודשים. קרב שיירת-חולדה התחולל אחרי שאנשי פלמ"ח ירו במקלעים לתוך אוטובוס ערבי שהוביל פועלים מלטרון למַסמִיה, בניגוד להסכם בין ארגון "ההגנה" לערביי הסביבה¹⁰, וכוחות צבאיים ערביים מהסביבה חשו לעזרת המותקפים. בן-ארי ופקודיו לא חשו לחלץ כיתת פלמ"ח שכותרה על-ידי הערבים. כל המפקדים בגיזרה ידעו מה מצב המכותרים; מפקדם, יורם טרבס, ביקש בקשר עזרה מיידית ואיים בהתאבדות קולקטיבית. העזרה לא הגיעה ואנשי הכיתה פוצצו את עצמם בתוך המשוריין. עקב ההלם לא המשיכה השיירה את דרכה לירושלים, ומפקדיה דיווחו למפקדת "ההגנה" בתל אביב שהדרך נחסמה. היה זה דיווח שקרי. "שיירת-חולדה" הייתה השיירה הראשונה שיצאה ממישור החוף לירושלים ולא הגיעה אליה, אחרי ארבעה חודשי לחימה. לא הערבים חסמו את דרכה אלא ההלם של ארבעה אנשים: בן-ארי – מפקד פלוגה; שאול יפה - מפקד חטיבת קו הדרך לירושלים; יוסף טבנקין - מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח; ועמוס חורב - סגן מפקד הגדוד השישי. פרשת שיירת-חולדה מפריכה את הסיפור על ערכי הלחימה שהנחיל הפלמ"ח לצה"ל: ביצוע המשימות, אחוות לוחמים, חילוץ נפגעים ודיווחי אמת. בן-ארי התעלם בספרו מרוב האירועים שפרטיהם נחשפו בכרך הרביעי של ספריי על מלחמת העצמאות, שלוש שנים לפני שיצא לאור "אחרי!". הקרב האחרון המתואר בספרו של בן-ארי הוא הקרב על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שבן-ארי שירת בו כמפקד פלוגה, התחבר לרובע היהודי בעיר העתיקה, ואחר-כך נטש את השליטה על הדרך וחזר לבסיסו בקריית-ענבים, בניגוד להוראת מפקד ירושלים דוד שאלתיאל. כוח אחר של "ההגנה" לא בא במקומו, והרובע היהודי נפל בידי הלגיון העבר-ירדני. בספרו של בן-ארי לא נמצא חשבון-נפש בעניין זה; נמצאים בו רק הגיגים על גבורת הפלמ"חניקים שהבטיחו את הקמת המדינה כמעט בלי נשק ובלי הכנה.

בפרק "טעמו המר של כישלון - קרב נבי-סמואל" לא ציין בן-ארי שהוא היה האחראי העיקרי לכישלון הזה; הוא תלה את האשמה בחברו חיים פוזננסקי, שנהרג באותו קרב. אין למצוא טענות בעניין זה גם למפקדים הבכירים, מפקד החטיבה, יצחק רבין, ומפקד הגדוד שלו, יוסף טבנקין. האמת היא שיצחק רבין לא עזב במשך כל הקרב את מפקדתו בפנסיון רייך שבשכונת בית הכרם בירושלים, ושיוסף טבנקין מיקם את החפ"ק (חבורת פיקוד) שלו על כביש מוצא-ירושלים. ממקומות אלה לא יכלו המח"ט והמג"ד לפקד על הקרב. קרב נבי-סמואל היה הלוּז של "תוכנית המהלך הצפוני" שהגו יועצי בן-גוריון, יצחק שדה ויוחנן רַטנֶר, אחרי שהגיעו לתל אביב הידיעות על אסון שיירת-חולדה והדיווחים השקריים על פרטיו. שדה ורטנר תכננו להבקיע את המערך הערבי מצפון לירושלים ולהשתלט על נבי-סמואל, על כביש ירושלים-רמאללה ועל הר-הצופים, כדי לא לאפשר לערבים לכתר את ירושלים¹¹. בפקודה שקיבל מפקד הגדוד הרביעי, יוסף טבנקין, מיצחק רבין, מוגדרת מטרת מבצע "יבוסי" כך: הפרדת ירושלים מכוחות אויב מצפון וצפון-מערב, ויצירת קשר עם נווה-יעקב. המשימות של הגדוד היו השמדת הכפר בית-אִיקסא ותפיסת הכפר נבי-סמואל¹². בספרו של בן-ארי כתוב שמטרת המבצע הייתה "חסימת ירושלים בפני כוחות אויב משני כיוונים, על-ידי כיבוש נבי-סמואל, שועפת ושייח' ג'ראח"¹³. המג"ד יוסף טבנקין והקמב"ץ אליהו סלע (רעננה) תכננו כך את מהלכי הגדוד הרביעי: בשלב הראשון של הקרב תכבוש הפלוגה של מרדכי בן-פורת את בית-איקסא (בניגוד להנחיות ממפקדת חטיבת "הראל", שלפיהן היה על הגדוד הזה לתקוף את שני הכפרים בו בזמן)¹⁴, הפלוגה של חיים פוזננסקי (פּוֹזה) תתמקם על רכס בית-איקסא, תהיה עתודה לבן-פורת ותסייע לו במקרה הצורך, והפלוגה של בן-ארי תתמקם בגיזרה הצפון-מערבית ותחסום את הדרך בִּידוּ–בית-איקסא מפני תגבורת ערבית; בשלב השני, אחרי כיבוש בית-איקסא, תתקוף הפלוגה של פוזננסקי את נבי-סמואל, בסיוע מרגמות ודווידקות שיגיעו לאזור הפעולה דרך בית-איקסא הכבושה, ופלוגתו של בן-ארי תתמקם ממערב לנבי-סמואל ועל הדרך נבי-סמואל–בידו–בית-איקסא, ותהיה עתודה לפלוגה של פוזננסקי וגל שני לכיבוש נבי-סמואל במקרה הצורך, וגם תחסום תגבורות ערביות שינסו להגיע לבית-איקסא ולנבי-סמואל. את עצמם מיקמו המג"ד טבנקין וקצין המבצעים סלע, על הכביש הראשי שבין תל אביב לירושלים, מעל מוצא תחתית. משם לא יכלו לשלוט במהלכי הגדוד ולתאם בין הכוחות. כיבוש בית-איקסא הושלם רק בשעה 02:00 אחרי חצות, אף כי תושביו ברחו מיד ולא התנגדו לכובשים. טבנקין וסלע נשארו על הכביש הראשי גם בשלב ההוא. על-אף האיחור יצאו פוזננסקי ופקודיו לדרך מיד אחרי כיבוש בית-איקסא, והגיעו לחרבת לַמוּן, במרחק כשמונה מאות מטרים מנבי-סמואל, לקראת השעה 03:00 לפנות בוקר. פוזננסקי סבר שיוכל לכבוש את הכפר בחסות החשכה וללא סיוע, כמו שכבש, באותו שבוע, את הכפרים סריס ובית-סוּריק. במכשיר הקשר ביקש פוזננסקי מטבנקין אישור לתקוף. טבנקין פקד עליו לחכות לבן-ארי. רק בשעה 05:30, אחרי עלות השחר, הגיעו בן-ארי ופקודיו לחרבת למון. לטבנקין היה קשר אלחוטי רצוף עם בן-ארי, הוא ידע שבן-ארי אינו עומד בלוח-הזמנים, אבל לא סיפר על כך לפוזננסקי ולא שינה את התוכנית, שהייתה תלויה בביצוע מדויק של משימות פלוגת בן-ארי. לדברי הסייר נועם רנן, ששירת כחייל בפלוגת בן-ארי, יצאה פלוגה זו למשימתה מקריית-ענבים לקסטל בסיבוב ההסעות האחרון, והתחילה את מסעה ברגל מהקסטל, כחצי שעה אחרי שיצאה פלוגת פוזננסקי לדרך. פלוגת בן-ארי הלכה כשמונה מאות מטרים לשייח' עבד אל-עזיז שעל רכס הקסטל, במרחק כשניים וחצי קילומטרים מהיעד שנקבע לה, ושהתה שם כשלוש שעות באפס מעשה¹⁵. אחרי כיבוש בית-איקסא, בין שתיים לשלוש אחרי חצות, שלח בן-ארי מחלקה בפיקודו של יצחק (איזי) רהב לרכס סמוך לבית-סוריק, לאבטח במקלעים את התקדמותו ואת אזור הפעולה, ורק אחרי שרהב ופקודיו תפסו את העמדות על הרכס, ירדה הפלוגה, בדרך קשה מאוד, לואדי לוּזָה, הגיעה לעין-לוזה והתקדמה משם ליעד. "ההליכה בדרך הקשה הייתה אחת הסיבות לאיחורנו", סיפר בן-ארי בשנת 1961 לחוקרי מחלקת היסטוריה של צה"ל. הוא לא פירט מה היו הסיבות האחרות ולא הסביר מדוע בחר בדרך הזאת (פוזננסקי ופקודיו הלכו בשביל הטבעי, שהיה בשימוש תושבי הכפר)¹⁶. בספרו כתוב: "תעינו בהסתעפות האחרונה ובחרנו את השביל הלא נכון. ייתכן שהערפל הכבד, שרבץ בתחתית הגיאיות והעמקים, הטעה אותנו"¹⁷. בעדותו הנ"ל לחוקרי מחלקת היסטוריה של צה"ל סתר בן-ארי את מה שכתוב בספרו: "הגרסה המצדיקה את היערכות פלוגתו של פוזה, אשר לפיה שרר ערפל כבד בבוקר זה ונמוג ברגע ההסתערות, אינה נכונה. היה זה בוקר בהיר וראינו ברור את כל השטח"¹⁸. נועם רנן, סייר שהכיר את פני הקרקע יותר ממפקדו, סיפר שההליכה אכן הייתה קשה מאוד, בדרך שסיירים ושׂדָאים אינם הולכים בה, אך הבחירה בדרך הזאת לא הייתה טעות והפלוגה לא תעתה בדרך¹⁹. סביר להניח שגורל ירושלים במלחמת העצמאות היה אחר אילו הגיע בן-ארי ליעדו בשעה 03:00 לפנות בוקר, ופוזננסקי היה כובש את נבי-סמואל בחסות החשכה. המרחק בין בית-איקסא לחרבת למון הוא רק קילומטר וחצי, וחירבת למון רשומה במפה ובולטת בשטח. אם פוזננסקי ובן-ארי יצאו ליעדם אחרי כיבוש בית-איקסא, מדוע הגיע פוזננסקי ליעדו אחרי פחות משעה ובן-ארי רק אחרי שלוש וחצי שעות? נראה שפוזננסקי נחפז לצאת למשימה, ואילו בן-ארי יצא רק אחרי שהיה בטוח שבית-איקסא נכבש ואחרי שאבטח את ציר תנועתו, וכך איבד (או הרוויח) שעה לפחות. פוזננסקי, הסייר, הגיע מהר ליעד מפני שבחר בדרך חירבת טוּלְמה. דרך זו ארוכה, בקו אוויר, קצת יותר מהשביל שבחר בו בן-ארי, אבל קלה יותר להליכה; בן-ארי, שנעזר בסיירי הגדוד השישי, כפה עליהם ללכת משייח' עבד אל-עזיז לחירבת למון דרך ואדי לוזה וחירבת עין-לוזה. הדרך הקצרה הזאת קשה מאוד להליכה, ובן-ארי ופקודיו עשו אותה בשעתיים וחצי בערך. על-פי תפקודו של בן-ארי, בהתקפה הראשונה (שנכשלה) על סריס ובניסיונות לכבוש את בית-מחסיר, אפשר להניח שהוא השתדל להימנע מסיכונים, ונראה שבעניין זה הייתה הסכמה בינו ובין המג"ד טבנקין, שעקב אחריו במכשיר הקשר ולא התנגד למהלכיו. גם אחרי שנים, לא אמר טבנקין שבן-ארי לא ביצע את משימותיו כראוי. על-פי פקודת רבין היה הגדוד הרביעי אמור לתקוף את נבי-סמואל בחצות הלילה; אולי קיווה בן-ארי (ואולי הצטרף טבנקין לתקוותו זאת) שאם יגיע ליעד עם שחר תבוטל ההתקפה, וכך ימלא רק את הפקודה ולא את המשימה. בן-ארי ופוזננסקי נפגשו על הכביש שבין בית-איקסא לנבי-סמואל, לא רחוק מחירבת למון, בשעה 05:30 בבוקר, ואז הציע בן-ארי לטבנקין, במכשיר-הקשר, לבטל את המשימה. לדברי בן-ארי התכוון טבנקין לבטל אותה, אך פוזננסקי הפר את פקודתו: "פניתי לעבר מפקד פלוגה ב' (פוזננסקי), שעמד עד לפני רגע לצדי ושמע את החלטתו של המג"ד (טבנקין). להפתעתי מ"פ ב' החל לנוע בריצה לעבר פלוגתו. 'מ"פ ב', קראתי, 'המג"ד רוצה אותך למכשיר!' האיש עצר לרגע, הסתובב וקרא לעברי, 'אורי, לא שמעתי אותו (את טבנקין), אמור לו שכבר יצאתי להתקפה ושאין קשר בינינו. כנראה שמכשיר-הקשר שלי מקולקל. להתראות'"²⁰. מאיר זורע, מפקד גדוד בחטיבת "עציוני" ב-1948 ולימים אלוף בצה"ל, הצטרף לפלוגתו של פוזננסקי בקרב הזה והיה צמוד אליו. בניגוד למה שכתב בן-ארי, סיפר זורע שהתקיימה שיחה בקשר בין המג"ד טבנקין לפוזננסקי לפני שיצא האחרון להתקפה, ושהמג"ד אמר לפוזננסקי: "עשה מה שאתה מבין, אני חושש מאוד מאור היום". זורע הבין, מהשיחה הזאת, שטבנקין השאיר את ההכרעה לפוזננסקי²¹. יואל בן-דב, פקודו של פוזננסקי, העיד שהוא שמע את מפקדו אומר לטבנקין במכשיר-הקשר: "עולה להסתערות, אני מקווה," ומפקד הכיתה רפאל שפר, ששמע גם הוא את השיחה הזאת, אמר: "הבנו שיוספ'לה השאיר את ההחלטה לפוזה".

הטלת אשמת הכישלון על מפקד פלוגה שביצע את המשימה ונהרג בקרב היא מעשה נבלה שאין לו כפרה על-פי תרבות הרֵעות ואחוות הלוחמים, לכאורה, של הפלמ"ח. בספרו שבר בן-ארי את מיתוס הרֵעות, אולי המיתוס האחרון שנותר לפלמ"ח. כשהסתערו על נבי-סמואל נפגעו פוזננסקי ורבים מפקודיו מיד, אולי לא רק מיריות של ערבים אלא גם מיריות אנשי פלוגתם ופלוגת בן-ארי. אברהם קלר, שהיה החובש הפלוגתי של בן-ארי, העיד, בראיון מוקלט: "ירינו על נבי-סמואל כסיוע לאנשים של פוזה, אולי הם נפגעו מהאש שלנו". אורי שלם, מפקד כיתה בפלוגת בן-ארי, העיד שבן-ארי שלח אותו אז אל סגנו של פוזננסקי, יצחק גניגר, עם פקודה: "לסגת מיד ולא לחלץ פצועים". עשרים ושבעה נפגעים נשארו על המדרון שלפני נבי-סמואל. פוזננסקי היה פצוע ועדיין בחיים כשנטשו אותו פקודיו. אולי הם האמינו שאנשי בן-ארי יחלצו אותו. בן-ארי לא ביצע את תפקידו כעתודה וכגל שני, לא ניסה להשלים את המשימה ולכבוש את נבי-סמואל ולא חילץ את הנפגעים מפלוגת פוזננסקי, אלא "הגן" על פלוגתו, שלא הותקפה, ונסוג איתה לכביש מוצא–ירושלים. הערבים שחטו בסכינים את הפצועים שננטשו. לא מעט מפקודי בן-ארי ובן-פורת ראו זאת ולא חשו לעזרתם. אחד מהם, רפאל איתן (רפול), היה לימים רמטכ"ל, וגם אחרים הגיעו לצמרת צה"ל. בעדותו למחלקת היסטוריה אמר בן-ארי: "לפי ההתנגדות הנני מעריך את כוח האויב בנבי-סמואל בכיתה וחצי. יכולנו לכבוש את הכפר בקלות, לו פלוגתו של פוזה (היתה) מסתערת במבנה נכון ולו היו אנשינו תוקפים את הכפר. אך הם כאמור לא פתחו כלל באש. שתי הפלוגות אשר השתתפו בפעולה, פלוגה א' (של בן-ארי) ופלוגתו של פוזה, היו עצמאיות ללא תוכנית לסיוע הדדי, ללא אפשרות של סיוע. בעדותו ובספרו לא הסביר בן-ארי מדוע לא מילא את התפקיד שהוטל עליו, להיות גל שני בהתקפה, ולא השלים את המשימה שפוזננסקי התחיל בה, ומדוע לא הייתה לו אפשרות לסייע לפלוגה התוקפת שנקלעה למצוקה. אנשי מחלקת היסטוריה, סגני האלופים י. אשד וג. לוריא, לא ביקשו ממנו הסברים. גם בתיאורי הקרבות האחרים של פלוגתו, בחולדה, בקולוניה, בסן סימון, בבית-מחסיר ובניסיון לפרוץ לרובע היהודי בעיר העתיקה, יש בספר של בן-ארי סילופי עובדות. היה אפשר לצפות שאנשים אשר מילאו תפקידים בכירים בפלמ"ח ובחטיבת "הראל", ובעיקר מפקד החטיבה, יצחק רבין, וחוקרי התקופה, פרופ' גבריאל כהן וד"ר מאיר פעיל, יסתייגו מ"אחרי!". הם לא הסתייגו. אדרבה, הם העניקו לו, כאמור, את פרס יצחק שדה לספרות צבאית. אחרי הופעת הספר הזה התקיימה מסיבה לכבוד בן-ארי בביתו של מזכיר עמותת "דור הפלמ"ח", מיכה פרי, שהשתתף בקרב נבי-סמואל. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין נכח במסיבה הזאת ושיבח את הספר ואת מחברו. אברהם בן-דרור, מי שהיה מפקד כיתה בפלוגתו של פוזננסקי, סיפר שכחמישים איש, ובהם רוב המפקדים הבולטים בפלמ"ח שנותרו בחיים, באו למסיבה ושיבחו את "אחרי!".

בשנות השמונים נמניתי עם הצוות הבכיר להפקת לקחים בצה"ל, שבראשו עמד האלוף משה בר-כוכבא (בריל). גם בן-ארי היה חבר בצוות הזה. באחת מישיבות המליאה טענתי שמפקדי שדה אינם מסוגלים להפיק את לקחי צה"ל משום שהם נושאים על גבם קופות שרצים, וכאשר הם יבקרו כישלונות יתגוננו המבוקרים על-ידי הטחת האשמות בהם. הבאתי לדוגמה את תפקודו של בן-ארי בקרב נבי-סמואל. בן-ארי החוויר ולא אמר מלה. האלוף (בדימוס) ולימים שר, רחבעם זאבי (גנדי), קפץ על כיסא כאחוז שיגעון, חירף וגידף אותי והצהיר שהוא פורש מן הצוות מיד, מפני שאינו מוכן לשמוע השמצות על חברו, בכיר מפקדי השדה של צה"ל, ועל מפקדים מהפלמ"ח. אף אחד מהמפקדים הבכירים שנכחו בסצנה פרק 12 מספרו/מחקרו של ד"ר אורי מילשטיין על עלילת הדם בדיר יאסין. בפרק האנטי-אינטלקטואלית הזאת לא אמר מלה להגנתי, ואחדים טענו נגדי שאסור להזכיר שמות. בר-כוכבא נעל את הישיבה מיד, כדי שזאבי לא יממש את איומיו ויפרוש. בחוץ אמר לי מפקד יחידה 8200 במלחמת יום הכיפורים, תת-אלוף (מיל.) יואל בן-פורת שצדקתי בהעלאת הבעיה אבל עברתי, בטיפשותי, על חוק לא כתוב: בצה"ל אסור להצביע על אשמים אם הם מפקדים בכירים. מאז לא הוזמנתי לפגישות של הצוות. לסיכום: "אחרי" הוא ספר זיכרונות סובייקטיבי ומניפולטיבי אופייני, מתאים מאוד לתרבות הביטחון המיתולוגית של ישראל. מי שרוצה להבין את הפרופיל האנטי-אינטלקטואלי של ראשי צה"ל, ושל רבים ממנהיגי המדינה ששירתו בצה"ל, מוזמן לקרוא ספר זה. ________ [בפרק הבא: האלהת יצחק רבין והפרסומים השקריים עליו: ד"ר אל"ם מאיר פעיל, אריה יצחקי, ראש הש"י בירושלים בתש"ח יצחק לוי, פרופ' יגיל לוי; התחמקות היסטוריונים ישראלים מהתמודדות עם ביקורת על רבין והתחמקות רוב אמצעי התקשורת בישראל מפרסום ביקורת על רבין.]

1. ראו ספרי "קריסה ולקחה", הוצאת "שרידות", 1994. 2. עמ' 81. 3. עמ' 10. 4. "הצופה", 10 בפברואר 1948. 5. "תעודות מדיניות ודיפלומטיות", גנזך המדינה הישראלי, תעודה מס' 190, ג. רופר אל ז. שרף, 10 בפברואר 1948. 6. "מסמכים מדיניים אמריקניים", 1948, כרך חמישי, עמ' 628-627. 7. שם, עמ' 657-655. 8. שם, עמ' 729-728. 9. שם, עמ' 744-742. 10. ארכיון צה"ל, 75\922 - 290, עדות מס' 34 של אל"ם מישאל שחם, שגבה ממנו סגן-אלוף י. אשד. בזמן פרשת שיירת חולדה היה שחם קצין המטה הכללי לענייני תחבורה. 11. יוחנן רטנר, "חיי ואני", הוצאת שוקן, 1978, עמ' 372-370. 12. ארכיון צה"ל, מטה חיל הראל, 22 באפריל 1948. 13. עמ' 89. 14. ארכיון המחבר, מכתב ששלח נועם רנן לאורי בן-ארי אחרי הופעת "אחרי!" בשלהי 1994. רנן כתב שבשנת 1950 הוא נסע לארצות-הברית עם עמוס חורב, מי שהיה אחד מסגניו של יוסף טבנקין. במטוס שוחחו השניים על הקרב, וחורב סיפר לרנן על התוכנית המקורית. 15. ארכיון המחבר, ראיון עם נועם רנן ב-1 ביולי 1985, וראיון נוסף איתו, בהשתתפות אריה טפר, ב-31 ביולי 1995. 16. א"צ, 75\922 - 292, עדות מס' 92 של אלוף-משנה אורי בן-ארי. 17. עמ' 89. 18. שם, שם. 19. שם, שם. 20. עמ' 93. 21. ארכיון המחבר, סדרת שיחות מוקלטות עם מאיר זורע בשנות השמונים.