זלאיט נסים, צייר
17.3.13 – 21.4.13
התערוכה תוצג באכסדראות שרובר, תיאטרון ירושלים
אוצרת : נגה ארד-אילון
"את כולי סיפרתי עד תום" [רחל המשוררת]
זלאיט נולד בבגדד, עירק, בשנת 1923. היה פעיל במחתרת הציונית בבגדד בין השנים 1945-1950. עקב פעילותו זו נשפט שלא בפניו ונדון לגזר דין מוות בתליה. בשנת 1951, בהיותו בן 28, נמלט מבגדד ועלה בגפו לארץ ישראל. זו הייתה פרידה מכל אשר ידע והכיר בעולם האתמול, והמפגש עם הארץ החדשה ועם האמנות הרוחשת בה היה לאירוע המכונן בחייו. נסים זלאיט נמנה על הדור הוותיק של אמנות המופשט הישראלי, שפרחה בשנות החמישים והששים של המאה ה-20 בארץ, ונותר נאמן לה עד היום.
הבחירה של זלאיט בציור המופשט, סימנה את פנייתו לדרך חדשה ובלתי מוכרת, תוך השלכת סמלי העבר והגדרותיו מאחור. היה זה ביטוי לכמיהתו להתקבל, להשתייך ולהיות מזוהה עם האמנות הארצישראלית האוונגרדית באותה העת. בהחלטתו זו ויתר על כל נקודת אחיזה או עוגן במציאות הפיזית, ובחר לצאת למסע בתוך הלא נודע, במרחבי המופשט האינסופי. בתוך מרחב זה חיפש והתווה את דרכו האישית. ביצירותיו, הוא נותן ביטוי למגמות האוניברסאליות באמנות המערב מצד אחד, ולתחושת הזיקה והשייכות למקום הישראלי, מצד שני. עם כל אלה, ניתן לזהות ביצירתו את עקבות זיכרונות העבר ואת ההתנסויות שעיצבו את עולמו.
זלאיט התוודע אל המופשט בתקופת לימודיו במכון אבני בשנים 1956-1959. מוריו היו יחזקאל שטרייכמן (1906-1993) ואביגדור סטימצקי (1908-1989) חברי קבוצת 'אופקים חדשים', שראו במופשט ביטוי לאמת אוניברסאלית, שהיא תכליתה של האמנות הטהורה. עד לאותה עת היה זלאיט צייר פיגורטיבי מצליח בקנה המידה האפשרי מבחינתו, הן בבגדד, שבה נולד ובגר, והן בשנותיו הראשונות בארץ.
בשנות הששים זכה זלאיט להצלחה גדולה כצייר, הציג בתערוכות רבות וזכה להערכה רבה מצד מבקרי האמנות. מאז ועד היום זלאיט נותר נאמן לבחירתו באמנות המופשט. כצייר המודרניזם, הוא אמן טוטאלי, אשר רואה ביצירתו שליחות אסתטית נעלה.
על אמנותו: מפגשים בין ניגודים מאפיינים את ציוריו של זלאיט: פתוח – סגור, חלק – מחוספס, נוקשה – גמיש, שטוח- עבה, גדול – קטן, שקוף – אטום. הרבדים, החספוס, השריטות והחריצים, מאפיינים רבים מציוריו. המרקם מהווה עניין מרכזי. תחילה היו פני השטח בציוריו חלקים ושטוחים, אך בתהליך עבודתו והתפתחות יצירתו גילה את המרקמים התבליטיים, אשר עוררו בו פליאה והתרגשות. מאפיין בולט בציוריו של זלאיט הוא צבעוניותם העשירה - עושר מבחינת הריבוד החומרי, עושר מבחינת הגוונים וגווני הגוונים של הצבע ועושר בדרכי הנחתם על הבד: במכחול, בסכין, במרית ובכלי עבודה שונים ומשונים שהוא מכין בעצמו. דרמה ומתח נוצרים באמצעים צבעוניים; מרחבים אינסופיים, עומקים והשתקפויות מתגלים; נחשפים מאבקים בין כוחות מנוגדים, ורגשות כלואים מוצאים דרך להתפרץ. מבחינה זו זלאיט הוא צייר המופשט האקספרסיבי.
בציוריו של זלאיט נוכחים המפגשים רבי העוצמה בין צבעי הצל לצבעי האור או מפגשים שבין הצבעים הקרובים לצבע השחור לבין אלה הקרובים לצבע הלבן. הם מעוררים רגשות, יוצרים מערכות מורכבות של צלילים בקומפוזיציות המבטאות מתח או שקט, סערה או רגיעה הם מספרים את סיפורו האישי של האמן ואת תנודות רוחו, כאשר המתבונן חופשי לפרשם ולהבינם בדרכו-הוא ובהתאם להשפעתם עליו.
1965 זוכה פרס ההסתדרות.
1967 זוכה פרס ראשון בתערוכה הבינלאומית השניה לאמנות חדישה, מונקו.
1968 זוכה פרס ירושלים ומענק לשהייה של שנה בירושלים כאורח העירייה ירושלים.