מידי פעם נטלושקה מגיעה אלי לעזור לי בניקיון הדירה. בת 57, מלאה, פנים בהירות ועור זוהר, לא פעם מסתכלת על עצמה ורוטנת על עודף משקלה. היא גרה בבת ים עם בעלה, "היפוכונדר" לדבריה, עובד קשה אומנם "אבל שמן, לא עושה בבית כלום. כל הזמן אוכל מתוק והוא עם דיאבטיק." "גבר" היא מסכמת, "כולם ככה"... יש לה דעות נחרצות בענייני מגדר...
היא מחליפה לבגדי עבודה, בוחנת את עצמה, עושה העוויות של אי-שביעת רצון מגופה ומסננת מונולוג מלא חן על חייה, בני משפחתה וחברותיה: "אני רוצה לעשות פעם ניתוח, אבל מפחדת. פנים אפשר לעשות אבל מה עם ידיים? מה עם בטן? אני לא ללכת כל הזמן לים, לא יפה. רוצה ניתוח בטן.
חברה שלי, נו, לא כל כך חברה, רצתה ניתוח שלוש חודשים לפני הבת מתחתנת. לא קמה מנרקוזה. מתה. הבעל יש לו כבר אישה חדש. כולם ככה, גבר אין סבלנות, הוא לא יכול גרה לבד. החברה שלי מתה שלושה חודשים, בעל יש חברה חדש.
אישה תמיד יש מה לעשות, לנקות, לבשל לסדר. גבר או יש אלכוגול (אלכוהול) או דפרסיה...
ועוד חברה עשיתי פנים אבל עכשיו יש אינפקציה ולא מרגישה כלום. בשביל מה? עובדת ניקיון, גרה לבד, סובלת בשביל ניקיון - לבד.
אחות של בעל עשיתי ניתוח בפנים, גם בטן - קודם הייתה יפה, בבושקה, קצת שמן אבל יפה, עכשיו מינוס 35 קילו, הכול נופל מלמעלה, גם בידיים. לפעמים מזל, יש עשיתי יפה ויש עשיתי לא יפה. אצל אחות בעל, עשיתי לא יפה.
עוד חברה שקצת מכירה, לא מרגישה טוב, הולכת רופא כל הזמן, אומרת אני לא מרגישה טוב אני רוצה סי טי. מצאו אפנדיציט. ברוסיה מדיצינה לא טוב. פה יותר טוב אבל צריכה כסף.
יש לי חברה 58, לא רוצה לבד. באינטרנט מצאה גבר, הנה תמונה. הלכה איתו, הוא רוצה רק מיטה ויש לו אישה בבית. כן, גבר טוב, יש אישה בבית.... חברה רוצה קצת, לא בבית לבד, קצת קפה, קצת לצאת...
ברוסיה אישה בת 60 זקנה זקנה, הולכת ככה (וכאן נטלושקה מדגימה הליכה איטית מצחיקה כמו שחקנית, פה בארץ אישה בת 60 צעיר, יפה.
בן שלי במוסקבה, יש שני ילדים, כלה עובדת ברכבת. היא אינספקטור, כרטיסים. היא לומד באוניברסיטט, עבדה חודש ברכבת ומנהל ראה עובדת טוב אז עכשיו היא קצת מנהל. גם הבן עובד במסעדה, הוא כמו מנהל קטנצ'יק. מסעדה יש מלון גדול, למטה אוכל. הוא לא מלצר הוא מסתכל איפה צריך לנקות ואומר להם כאן, פה...
משכורת קטנצ'יק גם כלה גם הבן, אבל אצל הבן קצת יותר. הוא קנה דירה קטן מאד, אז הוא הלך לדירה יותר גדול, מקבל 650 דולר מבית קטן שלו ומוסיף לדירה גדול עוד 150 דולר. הוא רצה למכור את הדירה קטן, שם חודש בעיתון - איש לא מצלצלת. אין כסף לאנשים. יש הרבה דירות למכור, אין אנשים לקנות.
ישן בית, צריך רמונט ואז אפשר למכור. רוצים גרה איפה בית טוב. מתי דירה ישן לא רוצה גרים. עכשיו חורף אולי בקיץ רמונט. הבן רצה בית שלו - אמרו לו, בבקשה סודה...
אני קצת לעזור, אני רוצה סודה SUDA, קצת לעזור". "מה זה סודה", אני שואלת, "נו, איך זה בעברית, משכנתא" עונה לי נטלושקה. כמובן, משמעות המשכנתה היא אוניברסאלית ולא משנה באיזו שפה... היא שיעבוד כמעט לכל החיים...
"אבל" מוסיפה נטלושקה, "אני אוהבת כאן. פה יותר טוב ממוסקבה. כאן יש בית קפה, ים, שבת ללכת לטייל, כאן אוטובוסים לא רחוק, שם רכבות מלא מלא, אי-אפשר לזוז כמו, נו איך אומרים, סרדיני...".
ונטלושקה שוב מחקה את העמידה הצפופה, כמו בפנטומימה, ושתינו פורצות בצחוק מתגלגל.
ואני מעריצה את אופיה האופטימי למרות הקשיים, התסכולים והמשברים היא התמודדה עם מחלת הסרטן בגבורה, התעקשה להגיע
אלי בין טיפול לטיפול, קירחת לחלוטין, לפעמים עם פאה ולפעמים בלי, תמיד התבדחה, שמרה על התכונה מה שאני מחשיבה לנכס אנושי נפלא - חוש הומור, כלי נשק שעזר לה לנצח את המחלה.
היום היא מתפארת בשיער עבות יפהפה, עיניה נוצצות, היא ריאליסטית, עובדת עם הנייד והאוזניות ומפטפטת ברוסית שפת האם הקולחת שלה עם חברותיה הבבושקות במוסקבה, עם בנה וכלתה, עם נכדיה ומעודדת גם אותם. פעם בשנה ולפעמים פעמיים, היא טסה למוסקבה לעזור קצת למשפחתה וחוזרת באנחת רווחה, בתחושה שכאן הרבה יותר טוב.
אני אוהבת אותה, את נטלושקה, היא משדרת לי המון אופטימיות ואנרגיה חיובית, טוב לב, נדיבות וחכמת חיים.
