ברחמי מתהפך לו ילד, מייבב צורם מבטני, זה שלא ייוולד, לא מתוכי.
הוא מטפס אצלי לאט למעלה ומתרווח בין שפיות לאיבוד, מושך בכתף מיניאטורית ומפציר שאכתוב לו מכתב רגשני.
ואני שמתרצה ונדרכת לשזור תחושות לממש אוספת פיזור למילות אם או רוגע.
ומה עוד אוכל לתת לילד המת?
בני, מחמלי,כמו שבאת אתה אל קרביי בפתאומיות מקוממת ונידונת אל לכת זדוני, כך אני כותבת עבורך, אם מבוסר מטרום בשלות אישה של בלבול מתאחר.
בני אהובי, אתה שלעולם תיוותר ראשוני, בכורי.
ילד בן שבועיים, ילדי הנצחי.
ואני, עוצמת חזק את עיניי וכתמים מאדום ושחור ממלאים את מצחי.
זמן לכבות את הדעת, זמן לומר אמת.
ורואה אותך בהיר וברור מוטל על בטני מתנועע בנחת, בצחוק ילדותי, בעיניים ירוקות ופה מתיקות.
ואני, אני אימא לך, אימא שלך לתמיד.
מבקשת סליחה על תזמון מקולקל, על בחירה של אילוץ או של פחד.
וזכור, בני, לאן שלא עוברים ילדי בתי חולים מתים, אני אוהבת אותך.
ולאהוב אני יכולה גם בלעדיך.
שלך, אמא.
