"הוא מתעורר? תיגשי לקרוא לאחות"... "מה שלומך? איך אתה מרגיש?"... "תן לו קצת אוויר, ארתור!". כל-כך הרבה שאלות וכל שאני רוצה זה לדעת מה קורה איתי, איפה אני ומי לעזאזל כל האנשים האלה ששואלים אותי כל-כך הרבה שאלות. ניסיתי להוציא קול, אבל לא הצלחתי להפיק כלום מלבד כמה יללות חלושות. בדיוק נכנסה לחדר אישה במדים לבנים - היא הוציאה פנס קטן מכיסה והאירה לתוך עיניי. היא לא רואה שאני כבר חולה? מה היא עוד רוצה? לעשות אותי עיוור?
בכלל, כל ההתנהגות הזאת לא ברורה לי. בדיוק כמו כל דבר אחר בארץ הזאת. "נו דוקטור? מה גזר הדין? איך הוא? ומתי נוכל להוציא אותו מכאן וללכת הביתה?". "זה נראה מבטיח", אומרת האישה בלבן, שאותו גבר מגודל ושמנמן פנה אליה בשם דוקטור, "אם זה ימשיך כך, תוך יום-יומיים אני אחתום על מסמכי השחרור". אחר-כך נהיה שקט. לאחר כמה שעות של מנוחה פתחתי את עיניי וראיתי את הזוג שהיה בחדר מקודם. "הוא קם", אמרה האישה. "מה איתך? איך אתה מרגיש?"
"אתה מוכן ללכת הביתה חמוד שלי?" מי הם אותם אנשים? ולמה הם חושבים שאני רוצה ללכת איתם לאותו הבית שהם מציינים כל הזמן? כל שאני רוצה זה שהם יעזבו אותי במנוחה! אני מנסה להוציא קול ולהגיד להם, אבל איני מצליח! אני מתוסכל נורא ועוצם שוב את עיניי. כשפתחתי אותן שוב, ראיתי דמות חדשה יושבת מולי: אישה צעירה נאה וחייכנית. "תנוח. אל תתאמץ... אני פה". אני לא יודע למה, אבל אותה דמות נתנה לי נחת. ניסיתי כמיטב יכולתי להוציא קול לברר מה קורה איתי ומה כל העניין, אך שוב גופי כשל ולא הצלחתי. עיניי נעצמות מעצמן. כשנפתחו שוב, היה מוקדם בבוקר. יכולתי לדעת זאת ממיקומה של השמש מבעד לחלון. כולם היו בחדרי. הזוג המבוגר, האישה עם החלוק הלבן וגם אותה אישה נאה וצעירה שמשום מה זכורה לי בחיבה. היא שמה ידה עליי ואמרה ברוך: "בקרוב אומרים שתוכל לחזור הביתה". כל השאלות שהיו לי כבר לא היו חשובות, כל שרציתי זה להגיד לה שהכל בסדר. להרגיע אותה וליהנות מהאור שלה. החלטתי להשקיע את כל המשאבים שיש בגופי עכשיו על-מנת לנסות ולדבר. "הנה! אני מצליח", כבר חשבתי לעצמי... לצערי, כל מה שהצלחתי לעשות זה לכשכש בזנב.