ברחוב מסוים, יותר נכון סִמטה ("זאנגה") יוקרתית יחסית, בבית-דירות בעיר תל אביב - גר אני, אנוכי "עבדכם" הנאמן, עם משפחתו (משפחתי היקרה) באחת הדירות בקומה השנייה.
באחד הימים, בעצם היה זה באחד הלילות, כתוצאה מסופת רעמים וברקים זועפים, נפלה על דירתי עלטה גדולה וחשוכה שבגינה נאלץ הייתי להזמין חשמלאי באישון לילה, על-מנת שיתקנה ויוחזרו למעוני המאור והחום הנחוצים כל-'קח' לכל אדם, במיוחד בחורף הישראלי הקצרצר אך המאוד מכעיס.
במהלך התיקון היקר, הסתבר והוברר לי שהותכו כל נתיכי-ההגנה שבארון החשמל, וכמו-כן נשרפה אחת מהדלתות של ארונית החשמל - דבר שגרם לפיח רב, נזק לחזות של קירות חדר המדרגות, וריח חריף ומגעיל - שהשפעתו לא מתעמעמת בקלות.
אחרי שהתיקון בוצע, התשלום שולם והשחר האיר על בוקר ח/ד.ש. - דפקו על דלתי בחוצפה ובחוסר התחשבות על הלילה ללא-שינה שעברתי עם משפחתי, שניים מדיירי הקומות העליונות של הבניין, העירו אותי מ"שנתי הטרופה" תוך שהם מציגים את עצמם כחברי הוועד של הבית. הם הסבירו לי שהפרעתי את מנוחתם ברעשים קשים, בריח מבעית ומתמשך, ובנזק כבד לחזותו ואיכותו הערכית-נדל"נית של חדר המדרגות המשותף לכל הדיירים. לטענתם, חייב הייתי להמתין עם התיקון ה"מטומטם שלי" עד לשעות הבוקר, לתקן רק באמצעות חשמלאי מטעמם ורק אחרי מתן הסכמתם;
לדבריהם: "גם את גובה התשלום הם היו קובעים איתו, ואני הייתי משלמו דרכם לפי החלטתם הגורפת". שאלתי: "מדוע?!" הרי היה מדובר באירוע חירום, לילה של סערה, שריפה שכבר התחילה להזיק את נזקיה, וחושך גמור עם קור מצמית לי ולבני ביתי (?!) - ועל כך הם ענו: "אלה הם נוהלי הבניין, אלה הן החלטות שהתקבלו כבר מזמן ב"ועד הבניין" - ואני חייב לקבלן, אם אני לא רוצה חס-וחלילה להיחשב לדייר בעייתי ומרדן שאפשר גם להתלונן עליו ב"אגודה לתרבות הדיור" וגם להצר את צעדיו בפנייה לערכאות - עד כדי סילוקו המלא מן הבניין המשותף.
ברוב תדהמתי שאלתי: "איך ייתכן?! הרי אני גר כאן כחוק, הדירה היא שלי ואני משלם את כל הנדרש ממני כולל מס חודשי ל"ועד הבית", ופעלתי בדיוק כפי שהיה פועל כל אדם סביר שרוצה להגן על חייו, רכושו ושלומה של משפחתו?!" - על זה הם ענו לי: "ככה זה, אלה הם נוהלי הבניין לפי החלטות הוועד". "או.קיי, אמרתי, "אז אני רוצה להופיע בפני הוועד ולשטוח את טענותיי כדייר שווה-זכויות ובמקרה זה גם כבר זועם". ועל זה הם ענו לי: "הוועד הבין בדיוק מה קרה לך, יש לנו תקנון, ויש לנו תקדימים עם החלטות קודמות". אמרתי: "לא ייתכן, אני רוצה כינוס דחוף של כל הדיירים על-מנת לשטוח את טענותיי הצודקות". "אי-אפשר!!!" - ענו לי אותם שני חברי "הוועד הקבוע" שעמדו בדלת ביתי, "לאסיפה של כל הדיירים אין שום משמעות מבחינה חוקית, אין לנו 'מוסד' או 'גוף' כזה, רק אנחנו בוועד קובעים מה היה ומה יהיה כאן מבחינה ארגונית ניהולית".
אמרתי: "איך זה ייתכן, הרי אני בעל זכויות כמו כל דייר אחר, הדירה היא שלי, על-פי רישומה גם בטאבו. אתם פועלים בחוסר היגיון, כל אדם יבין אותי ויסכים לטענותיי". "לא", הם אמרו לי, "רק אנחנו נחליט מה קורה ומה יקרה מבחינת ההתנהלות בבניין הזה, אנחנו דיירי הקומות העליונות, אנו היחידים שחברים בוועד, זה כבר 'מִשָׁנִים-שָׁנִימָה' ככה, ואם אתה רוצה לשנות את זה, חובה עליך להיות דייר באחת הקומות העליונות (באם תתפנה שם דירה, כמובן), או שתמצא לך איזה ארגון-על או "גילדה של דיירי בניינים גבוהים" שיבחרו אותך לנציג מיוחד מטעמם בוועד שלנו; עד אז - זה המצב, ואין לשנותו".
"הבנתי", לא מהר, אבל "הבנתי לגמרי" את מצבי המוגבל כ"דייר רגיל" שלא גר בקומות העליונות של הבניין - "סך הכל, כמה דירות כבר יש כאן?!", שאלתי את עצמי, "...שתיים, עד מקסימום ארבע - אז מה לי כי אלין?!". "הם" הוועד, והם מחליטים ויחליטו בשביל כולנו דיירי הבניין הרגילים, גם אם תבוא שריפה קטנה או גדולה באישון לילה או ביום סגריר, וגם אם יבוא "צונאמי יפני כחול" מן הים האדריאטי האדום.
כל הזכויות שמורות לשאול דישי (C) עד לכינונה הבטוח של דמוקרטיה כללית וחופשית לכל החברים באקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
ואיך יכול היה להגיד השליט המצוטט כאילו להלן:
"דמוקרטיה – בסוף תהיה" (מוחמד
חוסני מובארק, שארם א-שייח').