הטענתי את החריץ של עגלת המתכת במטבע של חמישה שקלים ולאחר מאמצים על אנושיים הצלחתי להפריד אותה מחברתה האהובה, לא לפני שקיבלתי נקע בפרק כף היד וסימן כחול בברך, לא נורא, עוד שנה שנתיים הוא ייעלם...
המאבטח מנמנם בשמש המלטפת, דלתות ההזזה "קוראות" את עגלתי ונפתחות לרווחה. ניצלתי את ההזדמנות ונכנסתי אחריה בריצה קלה אל פנים הסופר הקורן באור יקרות כאילו היה ארמון של שייח.
עכשיו הגיע הרגע הקשה מכל: אני מושיטה יד רועדת (לא זאת עם הנקע) אל עבר מעמד המתכת עליו מונח גליל שקיות הניילון, תופסת אחת מהקצה, וזרם של חשמל סטטי מרעיד את כל גופי. אני מונחת בין העגלה לעמוד, השקיות קיבלו חיים משלהן ונדבקו לבגדיי, לנעליי, לשערותיי - שמצידן התרוממו כלפי מעלה והתחככו בבלונים הצבעוניים היורדים מעדנות מהתקרה (לכבוד יום הולדתו של מנהל הקו-אופ החוגג יומולדת פעם בחודש).
ניסיתי להניח את השקיות בתוך העגלה, אך היא דחתה אותן בשאט נפש. למזלי, בדיוק עבר במקום מנקה חמוש במטאטא. ביקשתי ממנו רשות להחזיק במוט העץ כדי שאוכל סוף סוף להשתחרר ממעגל החשמל ולצאת לחופשי.
אחזתי במוט כטובע הנאחז בקש של מטאטא ושלל השקיות הצמודות אליי נשרו אט אט אל הרצפה בגלים גלים, השיער חזר למקומו הטבעי, מול עיניו המשתאות של פעוט חמוד, שעקב אחר המחזה מתחילתו ועד סופו בעודו מונח בעגלתו מוקף קולה ובמבה לרוב.
ברחתי מהסופרמרקט הסטטי ושבתי באנחת רווחה אל המכולת השכונתית הטובה והותיקה. משה קיבל אותי בחיוך חם ולבבי. ארזתי מספר מצרכים בשקיות עשויות נייר חום ושבתי לביתי עייפה אך מרוצה...
