באחת מנסיעותינו הרבות שלי ושל אישי, החלטנו לשלב ביקור באירופה בדרכנו לארה"ב לכינוס רפואי. היה זה ביולי 93, וסוכן הנסיעות שלנו המליץ לנו על שטוקהולם וסנט פטרבורג לשעבר לנינגרד. "לילה אחד בשטוקהולם, שבוע הפלגה מתוכה שלושה ימים ולילות בסנט פטרבורג כאשר הלינה באוניה, חזרה ושהייה בשטוקהולם שלושה לילות נוספים". ואז הוא הוסיף: "חוויה נוספת בשטוקהולם, היא מלון צף, היאכטה המפוארת שהייתה שייכת לבטי האטון המיליונרית משנות ה-40 ולאחר מותה הפכה למלון. מה יכול להיות רע ביאכטה ששימשה את שועי העולם בתענוגותיהם?"
השתכנענו!
הגענו בטיסה לעיר הסקנדינבית וישר במונית למלון הצף. מבחוץ היאכטה נראתה נחמדה למדי, אבל לא יותר. טוב, חשבנו, אבל החדרים המהודרים כיאה לאליטה, הם בוודאי על רמה אלף אלף... הובילו אותנו אל התא. פתחנו הדלת ועינינו חשכו. חדר צר, תקרה גבוהה ביותר עם חלון, צוהר עגול אמנם, כמו באוניות, אבל כה רחוק וקטן שאפילו חלקיק של ים לא נשקף ממנו.
למותר לציין, שהחדר היה חשוך למדי. שתי מיטות ספרטניות אחת על השנייה עם סולם מדרגות ברזלי תלול ששימש את הטיפוס למיטה העליונה. והקש ששבר את גב הגמל: שתי המזוודות לא יכלו להיכנס דרך הדלת... מיותר לציין שברחנו משם לא לפני שביררנו שמות של מלונות אחרים. ואכן, הגענו למלון מודרני בשם SCANDIC שהשקיף על העיר העתיקה, החדר מרווח ביותר. נשמנו לרווחה. כמובן דאגנו להזמין את החדר הזה לשלושת הימים של אחרי ההפלגה, כדי שנוכל בניחותא וביסודיות להכיר את העיר.
בבוקר, אישי העיר לי שהאוניה הרוסית כנראה לא בליגה "הכי הכי" ולכן אין צורך לקחת את שתי המזוודות, חדר האוכל לא יהיה מהודר במיוחד ואפשר להסתפק במינימום ביגוד. שלא כדרכי בענייני לבוש, הסכמתי, ודאגנו לאחסן מזוודה אחת במלון. הגענו במונית לנמל והיינו בין הראשונים שעלו לאוניה.
בכניסה קיבלנו את מספר התא ואת מספר השולחן ושם חדר האוכל לארוחות הערב. נאמר לנו שאת ארוחות הבוקר והצהריים נוכל לבחור בכל מקום שנרצה, אבל ארוחות הערב חייבות להיות במקום השמור לנו. כאשר חלפנו בדרכנו לתא, הספקתי לראות שהאוניה מהודרת ביותר, שני חדרי אוכל מרווחים ומודרניים, קזינו, אולם אירועים ועוד. עובדה זו נרשמה בראשי שהחל לעבוד במרץ.
הגענו לחדרנו. הוא באמת היה מרווח ושטוף אור שחדר מבעד לחלון ענקי שנשקף לים, מיטות נוחות, סלון קטן צמוד, פשוט מקסים. אישי חייך והעיר לי: "עכשיו את מרוצה"? "רגע, עניתי, אני צריכה לבדוק את האמבטיה והשירותים". נכנסתי והכל היה כשורה, עד שהגעתי לנייר הטואלט. הוא לא היה נייר, הוא היה כמו נייר זכוכית... והמגבות, כאלו שלא סופגות.
פסק הדין היה מוחלט! ידעתי שיש לנו כשעה וחצי עד ההפלגה. הודעתי לאישי שאני יורדת להשיג את המצרכים ההגיינים הכי טובים במקום אלו הנלוזים, שלא ידאג, אני אגיע בזמן. קיבלתי פתק ביציאה שהבטיח את כניסתי מחדש, ירדתי וטסתי במונית חזרה למלון. ביקשתי מהנהג להמתין לי, שכנעתי את פקיד הקבלה להביא לי חבילת נייר טואלט גדולה ורכה על חשבון החדר שלנו, הענקתי חיוך מלבב לפקיד נוסף שפתח את חדר האחסון, שלפתי מהמזוודה מספר חליפות ושמלות עבורי ותוספת חולצות גם לבן-זוגי, ועם שלל עשיר זה חזרתי למונית שהביאה אותי חזרה לאוניה.
הספקנו לסדר את הבגדים בארון, לנוח, לצאת לסיפון הגדול ולנשום את האוויר והאווירה גם יחד. הדיוטי פרי נפתח ושם רכשתי מספר מגבות איכותיות, סופגות וכך סיימתי את המשימות ההכרחיות.
בערב, הגענו לחדר האוכל, אחד מהשניים הגדולים והמרווחים על האוניה, בדקנו את מספר השולחן וראינו אותו בפינה, עגול, ליד החלון. למרות שיכלו לשבת סביב השולחן לפחות שישה אנשים, היה שם רק זוג אחד. הצטרפנו אליהם וכמובן כל אחד הציג את עצמו. הם נראו צעירים, יפים ומאוהבים.
הגבר עם זקנקן קטן, יפה תואר, גבוה עם ארשת פנים רצינית, הזכיר לי קצת, משום מה, את "יסורי וורתר הצעיר" של גתה, שמו היה פינובה. הבחורה, בלונדינית, גבוהה ורזה, יפה ונעימה, שמה מריאן. שניהם מנורווגיה, גרים יחד בשטוקהולם. היא החלה לעבוד במשרדי ההנהלה של הקו המפליג משטוקהולם לסנט פטרבורג ולכן קיבלה את שני הכרטיסים להפלגה, כדי להכיר מקרוב את נוהלי העבודה. לא, הם לא נשואים, אבל זוג מאוהב שמכיר זה את זה שנים רבות עוד מהיותם בני 17-16. הוא עובד בחברה בשטוקהולם וגם באוסלו.
הצגנו את עצמנו כזוג "מעורב", בעלי דרום אפריקני שהגיע לישראל, מנתח אורתופד, ואני ישראלית צברית. זו לנו פעם ראשונה בשטוקהולם וגם בסנט פטרבורג. נוצר קליק בינינו, השיחה, בשפה האנגלית שהייתה שגורה בפי כולנו, קלחה בנעימות. לפתע, פינובה חייך ואמר לנו: מעניין, יש לי זוג חברים גם הוא "מעורב" בדיוק כמוכם. הוא דרום אפריקני והיא ישראלית".
"מה שמם" שאלתי, ופינובה ענה: "אין סיכוי שאתם מכירים אותם, הם שנים לא בארץ וגם לא בדרום אפריקה". "ובכל זאת" התעקשתי, פינובה חייך ופלט: "אוסטרוביאק".
"נויה וטרי"? שאלתי בתדהמה, וראיתי את פינובה פותח את פיו ללא יכולת לענות לי. הוא היה בהלם. כולנו היינו בשוק. את נויה וטרי הכרנו ביוהנסבורג בשנת השבתון הראשונה של אישי. נויה הייתה בביקור ביוהנסבורג, הכירה את טרי, יליד המקום. הם התאהבו, התחתנו ונולדו להם שתי בנות. טרי עבד בארגון דייל קרנגי, בעל סניפים בכל העולם, ארגון העוסק בהדרכה לקבוצות בנושאים כגון רכישת ידידים והשפעה, יחסים בין בני אדם, כיצד להתחיל לחיות בצורה נורמלית ועוד נושאים חברתיים רבים.
נויה הייתה ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה הפתוחה בפרטוריה. לימים החליטו לעזוב את דרום אפריקה ולעבור להולנד, ליד אמסטרדם שם טרי פתח חברה משלו שעסקה גם כן באותם נושאים של ארגון דייל קרנגי. לאחר 10 שנים, החליטו לעבור לסאן דייגו בארה"ב בעקבות בנותיהן שנסעו ללימודים, התחתנו ונשארו שם. נויה הגיעה לארץ לעתים תכופות ונפגשנו שתינו וארבעתנו פעמים רבות ועד היום נשארנו בידידות.
בתקופה של הולנד ולאחריה, הכיר פינובה את טרי והחל לעבוד אצלו כאחראי על הסניפים בנורבגיה ובשטוקהולם. הם הפכו לידידים קרובים ביותר ופינובה היה בקשרים טלפוניים יום יומיים עם טרי. למעשה, אמר לנו פינובה, רק אתמול שוחחתי עם טרי בענייני עבודה וסיפרתי לו שאני מפליג לשבוע ימים ואהיה בקשר איתו.
הפכנו להיות "החברים הכי טובים" באוניה... ובתור שכאלה, נתתי להם במתנה מספר גלילים מנייר הטואלט המשובח, מתנה שהם העריכו ביותר... בילינו כל הזמן יחד והחלטנו להמשיך את הסיורים גם בסנט פטרבורג ארבעתנו, במקום להצטרף לקבוצה גדולה. שכרנו רכב מרווח עם נהג ואיש ביטחון שזה היה הנוהל באותם הזמנים ויחד עם נינה, מורת דרך קטנה אך אנרגטית הצלחנו להגיע לאזורים רבים עשירים כעניים, החל מההרמיטז', קתדרלת סאן איזאק, סנט ניקולאס, תיאטרון מרינסקי וחווית בלט קירוב באולם מרהיב כאשר הסדרניות היו כל הבבושקות הזקנות המתוקות שהובילו אותנו לכסאותינו, הליכה ממושכת ברחוב הראשי נבסקי פרוספקט, גשר האריה, הגרנד הוטל ועד לשוק "הספונטני", שהמוכרים בו הם אנשים פרטיים, עניים מרודים שהביאו מרכולתם שהכילה כלים מביתם למכירה, נכים רבים, עוני ודלות, צוענים שהוזהרנו מפניהם עם ילדים ששולחים יד למעות.
היינו בכנסיה קטנה, באזור עני, והיינו עדים לתופעה משולשת באותו אולם: גוויה על שולחן מונחת, מחכה לתפילה, מספר מטרים ממנה, טקס הטבלה של תינוק שנולד, ומספר מטרים נוספים, זוג צעיר שעמד להינשא. הינה החיים ב"חבילה אחת" לידה, נישואין ומוות.
ביום האחרון הספקנו להתענג עוד על הלילה הלבן שהיה כנראה בין האחרונים בעונה. הענקנו לנינה טיפ נוסף של 10 דולר והיא אמרה לנו שזה מספיק לחודשיים של מחייה. כל זה היה אז, ב-1993. היום כנראה רמת החיים עלתה. חזרנו לשטוקהולם וערב לאחר-מכן פינובה ומריאן הזמינו אותנו לארוחת ערב בביתם.
הגענו עם בקבוק יין משובח, מריאן הגישה לנו ארוחה נפלאה שהיא בישלה, צחקנו ושוחחנו על נושאים רבים. הבטחנו לשלוח להם את התמונות הרבות שצילמנו זה את זה (באותם ימים לא היו מצלמות דיגיטליות ולא ווטס אפ) והבטחנו לשמור על קשר. בסיום הארוחה, פינובה פרש לחדר אחר ושמענו אותו מדבר בטלפון. לפתע הוא קרא לי ולחש שהוא מדבר עם טרי ונויה והם לא יודעים דבר על פגישתנו. "ישנה מישהי שרוצה לומר לך כמה מילים" אמר פינובה לטרי, לקחתי את הטלפון וצהלתי לתוכו: "היי טרי, היי נויהל'ה, מה שלומכם"? השתררה שתיקה בקו השני. השניים התבלבלו לחלוטין. "שיה, מה את עושה שם בשטוקהולם, ועוד עם פינובה?????" מאיפה את מכירה אותו?"
הם לא ידעו מאומה על ההחלטה שלנו לעצור בשבדיה, אנחנו לא ידענו על אנשי הקשר של טרי בעבודתו. מי פילל שאותו מלאך קטן למעלה החליט לשבץ את שני הזוגות באותו שולחן שהיה מיועד לשישה אנשים ולא לארבעה, דווקא באותו חדר אוכל? מכל מאות הנוסעים באוניה, דווקא אותנו?
והסאגה לא הסתיימה בשלב זה. לפני שהמראנו לארה"ב, הזמנו את מריאן ופינובה לארוחת ערב במסעדה בעיר העתיקה, הם טיילו איתנו בעיר ושימשו כמורי דרך. נשארנו בקשר ושלחנו וקיבלנו את הצילומים היפים מאותו טיול. התכתבנו, תחילה יותר באינטנסיביות ולאחר-מכן בעיקר בחגים.
עברו שנתיים, ואנחנו מקבלים הזמנה לחתונה, המכתב מנורבגיה. "סוף-סוף הם מתחתנים, פינובה ומריאן" אני מודיעה בשמחה לאישי. החתונה בנורבגיה, אני קוראת, ולפתע אני רואה שהכלה היא לא מריאן. פינובה מתחתן, אבל עם ג'ונה, הוא גם שלח תמונה שלה. קטנה, נמוכה, שיער שחור, מתוקה אומנם אבל היפוכה של מריאן. חיוג מהיר לטרי ונויה מבהיר לי שגם הם היו בשוק, מופתעים לחלוטין.
הם טסו לחתונה, שהייתה קטנה אבל נמשכה לאורך כל הלילה עם ארוחת בוקר לסיום. שלחנו מתנה וקיבלנו תשעה חודשים לאחר-מכן תמונה של שניהם עם תינוק. בשלב מאוחר יותר נוספה תינוקת. מריאן נודע לי, נסעה לפריז להשתקם וללמוד צרפתית. ואולי, חשבתי לעצמי, לא כדאי למשוך יחסים לזמן ארוך... ואולי, זה קרה, כי אותו מלאך קטן שהפך לשד שידו בכל, החליט לשנות את ההילוכים על לוח המשחקים... ואולי, אם מאמינים בתפיסת הגורל היוונית, הכל נקבע מראש ואין זה מקרי, אלא נולד מההכרח הגורלי אותו מסמלת האלה אננקה, שבנותיה המוירות, אלות הגורל במיתולוגיה היוונית, הן הטוות ומניעות את גלגל חוט החיים.