החוק הבינ"ל איתנו, אז למה לדבר על ביטחון?

בימים שבהם מתריעים ארגוני שמאל מחרב בית הדין בהאג וחרב המשפט הבינלאומי, מאזין הפרופ' אליאב שוחטמן, מומחה בינלאומי למשפט בינלאומי, לתגובה הישראלית ולא מצליח להבין מדוע ישראל חוזרת על הצידוקים הביטחוניים וזונחת לחלוטין את הקלף המרכזי שבידיה – יהודה ושומרון הם אזורים ששייכים לה על-פי כל דין במשפט הבינלאומי, מעבר לצידוק ההיסטורי. מסתבר שמה שהצליח השמאל הקיצוני להטמיע בציבור הישראלי במשך שלושה וחצי עשורים הוא פשוט חסר כל ביסוס עובדתי. בעוד הישראלי הממוצע צפוי להגדיר את מעמדנו ביהודה ושומרון בתשובה המוכרת והנדושה – כיבוש, מסתבר שהמסמכים הבינלאומיים קובעים את ההפך הגמור: לא כיבוש אלא עמידה ישראלית על זכותו של העם היהודי כפי שנקבעה על-ידי האומות, וכן, אם לא הבנו זאת עד כה, מדובר גם ביהודה ושומרון ולא רק בתל אביב ובנותיה. כדי להבין את הרקע והשתלשלות העניינים עורך לנו פרופ' שוחטמן סקירה היסטורית קצרצרה אך הכרחית לכל ישראלי. "הזכות של עם ישראל על ארץ ישראל הוכרה בשעתו על-ידי חבר הלאומים בשנת 1921 עם תום מלחמת העולם הראשונה. הארגון הבינלאומי קבע את החלוקה המדינית שהתחייבה כתוצאה מהשינויים באימפריה העותומאנית ובאירופה. במסגרת המכלול הזה הוא הכיר בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל". ההכרה הזו התבצעה באימוץ בינלאומי של הצהרת בלפור שעד כה הייתה מקובלת רק על ממשלת בריטניה ומרגע זה ואילך הפכה לנחלת כלל האומות. "ההחלטה הזו התקבלה בסאן רמו פה אחד על-ידי כל 52 המדינות שהיו חברות בארגון הזה". "לאחר שעם ישראל היה בגולה כל כך הרבה שנים הוכרה זכותו לחזור לארצו. התרגום המעשי של ההכרה הזו בזכותו של העם היהודי על ארצו בא לידי ביטוי בכתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל שבמסגרתו בריטניה התמנתה להיות המוציאה לפועל של התוכנית להקמת בית לאומי לעם ישראל", מסביר שוחטמן.