רוזנת בדרך כלל נמצאת בארמון, וה"רוזנת מריצה" נמצאת על בימת האופרטות של המלחין היהודי ההונגרי אימרֶה קלמן, והיא גם הופיעה במלוא הדרה לפני כמה שנים במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב. "הרוזנת מריצה" שלי, אינה סינדרלה אך נמצאת במרתף.
"מרתף" הוא מונח מפורסם יותר מאשר "בוידם". האחרון חבוי אי-שם מעל לתקרה והראשון מתחת לבית. אבל יחי ההבדל. ב"בוידם" אתה שם דברים שאינך לב להשליך אבל הסיכוי שתבקר בו לעתים קרובות הוא זעיר. לעומת זאת, המשקה הידוע המפורסם ביותר, היין - קשור במרתף, שם הוא נשמר ומקבל את הטעם והניחוח ועם השנים הוא משתבח. גם למשקה מפורסם אחר, הבירה, יש מרתפים משלה. מכאן שהמונח "מרתף" היה שם לוואי, אם זה שם תואר לכול מיני דברים, גם שליליים. הפעם מדובר בחיובי מאוד.
מדובר במו"ל - "גוונים", וכדי לתת להוצאה את הגוון הנכון, יש לה הוצאת בת בשם "טרקלין" כיאה לרוזנת, וגם "חלונות" - הכול כדי להוסיף אור למרתף הזה. אלא של "גוונים" לא זו בלבד שיש לה אור אלא שהיא גם מוציאה לאור: ספרי פרוזה ושירה, מקור ותרגום, ספרי ילדים ונוער, ספרי עיון וספרי מתנה.
ראשיתה של "גוונים" בהוצאה בשם "עֶקֶד" שנוסדה בשנת 1958 על-ידי המשורר איתמר יעוז-קסט ואחותו מריצה רוסמן. לימים נוסף להוצאה השם "גוונים", והיא אכן מגוונת מאוד בסוגי הספרים שהיא מוציאה בעיקר בפרוזה של ספרות ישראלית ובינלאומית, אנתולוגיות, שירה, לרבות של סופרים ידועי שם בעולם.
הדרך למריצה
למריצה יש שתי דרכים. אחת הפיסית. אתה מגיע לבית מספר 29 ברחוב בר כוכבא בתל אביב, שהוא בית מגורים ובחוץ יש שלט צנוע "גוונים- הוצאה לאור". וכאשר אתה נכנס לבית אתה מיד שם לב שמולך מעל לפתח למרתף יש עוד שלט שמראה לך את הדרך אל ההוצאה לאור. בצד ישנו איזה חלל מוזנח של הבית ואתה תוהה אם זאת הדרך. אבל אם אתה ממשיך לרדת ואם זה ביקורך הראשון, את או אתה יכולים להגיע למסקנה, שאכן הגעתם ל"גוונים" אבל לא למשרדים אלא למחסן. כי זה מה שהמבקר רואה. ערמות, ערמות של ספרים, שמהווים מחיצות מדפים, לאורח ולרוחב, בפינות, כאילו הספרים הם התמוכות גם של הקירות וגם של התקרה. אלה תומכים אחד בשני וביחד מחזיקים את האכסניה. בלעדיהם הכול יתמוטט.
באיזו תא בלב הערמה הזאת, אתה שם לב שבתוך איזה גומחה יש שולחן ומחשב וגם מזכירה שבקושי היא נראית מלמעלה. אם אתה תקוע עם הרושם שזה מחסן, אזי הבחורה היא מנהלת המחסן. כלומר אחראית ללוגיסטיקה של שינוע ספרים. אלא שאז אתה רואה שיש מעבר ובמעבר הזה שרוחבו מטר וחצי ואורכו מטר וחצי, יושבת המעצבת. מכאן שזה לא המחסן, אבל גם לא אינדיקציה שמריצה נמצאת במחילה הזאת. ואופס, בצד - חדר פצפון שבו יושב העורך הראשי של גוונים, שחר בוגָנים הדלת פתוחה. ברגע זה כול עננה של צל, חולפת, שכן מולך מצוי חדרון גדוש ספרים, שולחן גדוש ספרים וניירות ומאחוריו יושבת אישה צנומה, שער שופע לגובה ולרוחב, מעטר פנים נאים, עם משקפיים, מחייכת אליך חיוך חם ומאותתת לך לשבת על כיסא מתקפל קשוח. ברגעים אלה היא עסוקה בחיפוש אחר העיפרון הצהוב. העיפרון הצהוב הוא המכשיר הראשי של כול מערכת הקומוניקציה. היתרון של העיפרון הצהוב הוא שבקצה יש מחק. ומריצה אם היא רושמת משהו, בין אם תוך כדי שיחה בטלפון או תוך חיבור איזה חישוב או שֵם, אם חלילה אות או ספרה לא במקומן, מוחקים אותה מייד. כדי שלא יהיה ספק. מאותה סיבה אין להעלות על הדעת עשיית איזה סדר באוסף האדיר שעל השולחן. זה כולל ספרים, תיקים, דפים וכיוצא באלה, שבעיני כול אדם זר ייראו כבלגן מן המניין, אך מריצה יודעת יפה היכן כול דבר מצוי גם אם צריך להרים כמה קילו של נייר כדי להגיע לאותו מסמך. יש ויש סדר באי סדר של מריצה. אם תנסה להזיז את הכבודה הזאת על השולחן כדי להניח את האוגדן שלך, מריצה תעצור ביד, כמו שוטר תנועה, ואתה שם את האוגדן שלך על הרצפה. אין שום מקום אחר שם. אבל הגעת למריצה ואל תשומת לבה. ויש לה למריצה תביעת עין ואוזן כרויה וכל החושים האחרים שהמו"לית הממולחת הזאת והסבתא לשלושה נינים רואה ושומעת מצוין.
ככה היא שמעה מייד על בקשתי לראיין אותה וירתה תשובה שלילית, תוך צחוק מהדהד. כאילו סיפרתי לה בדיחה. "אני אף פעם, אף פעם, לא מִתראיינת. זה לא. ביקש לא מזמן מישהו מצרפת לראיין אותי וסירבתי. אני לא רגילה לזה" - היא אומרת לי בחן רב. וברגע זה אתה מגיע למסקנה כפולה. אחת, שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת, וזאת לא הקדמה לתחינה. ושתיים, שזה אתגר. לה המו"לות היא אתגר ישן, ולי שגם כן שוחר אתגרים, יש אתגר חדש. החלטתי לנסות זאת בשלבים. אמרתי לה שמכיוון שאני מכיר אותה קצת, ויש וויקיפדיה, אני כבר אחבר איזה סיפור. וכל מה שאני מבקש זה לצלם אותה. "לא, לא, מה פתאום אני לא מצטלמת" אני: "מריצה, מה איתך, את אישה יפה גם בגיל הזה, ואני אצלם ואם התמונה לא תיראה לך, לא אשתמש בה". באותו רגע בא טלפון ומריצה חיפשה את העיפרון הצהוב, ואני צילמתי כמה תמונות. לאחר השיחה, הראיתי לה את התמונות והיא לא הגיבה. אני ראיתי בזה פרצה ראשונה. האנשים סביבה עדיין היו בדעה שזה עניין סיזיפי ו"חבל על הזמן" במובן הישן שלו.
וכאן למדתי משהו שאני בדרך כל לא רגיל לו. לי, כהרגלי, אצה הדרך. זאת אף שאני מכיר יפה את האמירה, הערבית אם אני לא טועה, שפחז הוא מן השטן. יתרה מזאת אני גם חסיד של העיקרון שהזמן לא עושה את שלו, ולא עושה את שלנו אלא מה אנו עושים עם הזמן. אך מסתבר שלעתים במקום להפציץ כדי לרכך כמו שתותחים עושים בזירה, כדאי להמתין. במקרה שלי: השתמש בזמן והמתן. וזה כנראה השתלם.
לאחר ביקור נוסף לשם החזרת הגהה שנייה של ספר שלי ופנייה נוספת מצדי האם היא חשבה, היא אמרה לי. "צלצל לי ביום ראשון ונקבע פגישה ונראה..." להערכתי היה כאן צרוף של שני דברים. ברגע שאמרתי לה כי אני מתכוון לכתוב בלא להזדקק לראיון אפשר והיא נתנה דעתה מה עדיף. שנית, אני לא מזלזל בכושר השכנוע שלי. מה גם שהבטחתי לה כי מדובר בפרופיל עליה וכוונתי ל"צייר" אותה יפה. זאת הייתה הדרך השנייה, הרבה יותר מסובכת מאשר הירידה למרתף.
סיפור גוונים - יש. ילדות - "יוק"
"ספרי לי על עצמך, מריצה היכן נולדת ועל נעוריך?"
"נולדתי בעיר שארבאש בהונגריה. כשפרצה המלחמה הייתי בת שלוש עשרה וחצי. הייתי במחנה הריכוז ברגן בלזן..." קטעתי אותה. "מריצה ספרי לי על ילדותך". והיא חוזרת על משפט הפתיחה, בתוספת "על זה אני לא מספרת". תופעה שדי מוכרת לי. שארבאש - למדתי, נמצאת לא רחוק מן הגבול הרומני בדרום מזרח הונגריה, לא הרחק מן העיר סֶגֶד, שבה הייתה קהילה יהודית גדולה ורובה הושמדה במבצע בזק של הנאצים שהשתלטו על הונגריה .ואני משער שמריצה כמו רבים במצבה - הטראומה של הילדות והאובדן, מהווים חסם לסיפור על ילדות, הורים שנרצחו, ילדים, סבים, וכיו"ב. לכן מריצה עברה מהר לתולדות ההוצאה.
"זה היה ככה, איתמר(עוז-קסט) אחי שכתב שירה היו לו חברים באוניברסיטה שגם הם כתבו שירה. החבורה חשבה להוציא חוברת של שיריהם. ואיתמר בא אלי ואמר לי למה שאנו לא נדפיס ספר שירים. ולנו הייתה כאן למטה גלריה. אמרתי לו: "למה לא". ואז הוא נתן שם להוצאה בשם "עֶקֶד"( איתמר הוציא גם כתב עת לשירה בשם "עקד) השם הזה פירושו אוסף שמאגד קובצי שירה או דברי חכמים.. זאת הייתה התחלה. כאשר לאחר כמה שנים ביקשתי שנהפך מו"לים לספרים בכלל, איתמר אמר כי 'איפה שעוסקים בשירה לא עוסקים בכסף' והוא הציע את השם "טרקלין". זה השם הרשמי של ההוצאה עד היום הזה."
"כמה ספרים הוצאתם?"
אלפי כותרים. רובם היו בהתחלה ספרים קלאסיים וכאן התחילו גם אנשים כמו אסי דיין, מנחם בן, יאיר הורביץ ואחרים. כמעט לא היה משורר - מרָטוש ועד חלפי - שלא הוציאו כאן את ספריהם. אלכסנדר פן (שזכה בתואר "נסיך השירה העברית" ויצאו לו מוניטין גם כבוהמיין ומאהב-צ.ג) הביא לי כתב יד וביקש שיפורסם לאחר מותו. כעבור שבוע הוא נפטר ופרסמנו את הספר".
"מה סוג הספרים שאתם מוציאים לאור כיום?"
"אין סוג מיוחד, אבל מוציאים הרבה ספרי שירה והרבה מאוד ספרי ילדים בעברית. וזה דבר מאוד משמח. לאלה יש ביקוש גדול לא רק בארץ אלא גם בחוץ לארץ. מתברר שישראלים רבים שהיגרו לחוץ לארץ או נשלחו לשם חשוב להם מאוד שילדיהם יידעו את השפה העברית. ויש מקומות שבהם נמצאים חנויות ספרים בעברית או שההורים מזמינים את הספרים מן הארץ. ספרי בישול אנו לא מוציאים".
"האם יש כתבי יד שאת סקרנית לקרוא ראשונה, לפני העורך הראשי?"
"כן. יש מקרים שבהם אני קוראת כתב יד פעמיים. פעם כקוראת, ופעם שנייה כמו"לית. אבל אני לא מביעה דעה. אני מוסרת את כתב היד לעורך הראשי, אבל אני יכולה לנחש אם יש לו סיכויים בשוק.
"יש לך איזה סיפור מיוחד בהקשר זה?"
"בא אלי אדם צעיר בשם אילן הייטנר עם כתב יד של ספר בשם "חכמת הבייגלה". החלטתי לקרוא את כתב היד. לאחר הקריאה הראשונה הגעתי למסקנה כפולה. תחושת בטן שהספר ידבר אל הקוראים הצעירים ושהוא יימכר טוב. ככה חשב גם העורך הראשי. וככה היה. והיה לי סיפוק גדול שאנו היינו הראשונים לפרסם ספר זה. וזה אתגר גדול בשבילי".
אוסיף שאילן הייטנר הוא כיום סופר של רבי מכר, תסריטאי ובמאי קולנוע. ואף שמריצה לא נגעה בפן זה, אני משער שאז כמו היום גוונים משתפת בדרך כלל, בספרי הפרוזה לפחות, את היוצרים בחלק זה או אחר כשותפים להוצאה לאור. אבל אלמלא גוונים אפשר ויוצר מוכשר כמו הייטנר לא היה מקבל את החשיפה שהוא ראוי לה. שכן לֶקטורים של הוצאות לאור מסחריות גדולות, בדרך כלל, ממליצים על כתב עת שיש לו סיכוי, ולאו-דווקא שהוא ראוי. לאחר שהספר הולך והקוראים מדברים, או אז המו"לים הגדולים עטים על הספר ומפיצים אותו ברווח נאה.
"האם הישראלים קוראים הרבה ואלו ספרים אוהבים הקוראים של היום?"
"כן", היא אומרת בהתלהבות, הישראלים קוראים ספרים. וגם בהוצאה לאור יש אופנות וזה מאוד משתנה. ממש לא ייאמן. הייתה תקופה שבראש רשימת הביקוש היה מדע בדיוני וכל מיני ספרי אימה. וזה השתנה. ואנו אפילו מדפיסים ספרים שיצאו לאור לפני עשר שנים ויותר כמו הספר של רות בונדי ("שברים שלמים"- צ.ג) וזה על-פי בקשת המפיצים. פעם היו באופנה סיפורים קצרים. אולי כי לא היה זמן לסיפור ארוך. עכשיו חוזרים לרומן. רוצים משהו עם רגש. יש לי הרגשה שלקוראים נמאס מספרים שיש בהם ניכור ואימה, והם רוצים חום, איזה סיום נחמד."
"כמו השיבה לריקוד הטנגו?"
"זו בדיוק ההגדרה הנכונה, לא יכולתי לתאר זאת טוב יותר" - קורנת מריצה מן ההשוואה, שמן הסתם מזכירה לה את נעוריה שלה. והעובדה ש'לטאנגו דרושים שניים', "זאת בשורה גדולה, וזה אחד אחר השני. וזה גורם אושר לקוראים ואושר לי כמו"לית".
"ומה בעניין הצד השני - כלומר הסופר?"
"אני לא חושבת שזה השתנה. משורר או סופר, יש להם אותו הדחף. הם מוציאים מה שבתוכם. הם לא יכולים אחרת. זה יותר מאובססיה. זאת תכונה זה חלק ממך, אם יש לך את זה. אבל בזה אני לא יכולה לתת עצות לסופרים הצעירים. מה שאני יכולה לומר הוא שצריך לראות דברים בשטח. אם סופרת או סופר מוציאים ספר והוא נמכר טוב, או מקבל ביקורת טובה, זאת אינדיקציה שיש בהם היכולת. אנו כאן ראינו תמיד אתגר שאדם שהביא לנו כתב יד והגענו למסקנה שהוא טוב, שנהיה הראשונים לפרסמו. זה האתגר שלי אלה החיים שלי. זה לא רק הכסף".
הוצאת "גוונים", נמצאת כאמור באותו מקום, באותו מרתף, מאז שהקימו את הבניין הזה בשנת 1958 . היו פניות רבות לרכוש את הוצאה או להיכנס לשותפות, אבל מריצה העדיפה להיות עצמאית. היא נושמת ונושפת ספרות. היא חלק אינטגראלי מאותם ערמות ספרים סביבה, כאילו כול ספר הוא ילד שלה. לא זו בלבד שהיא נותנת לזה ביטוי שוב ושוב אלא הבעת פניה, כשהיא מדברת על ספרים, היא הבעה של סיפוק רב. והיא מקרינה זאת לזולת שיושב מולה. היא אשת עסקים ממולחת עם נשמה חמה של מו"ל קלאסי. "מדוע אני עושה זאת חמישים ושבע שנים ובתנאים אלה. מכיוון שזה החיים שלי, זה אושר ענקי"- היא אומרת.
כמי שפרסם אחד הספרים הראשונים שלו - "גשר של נייר" אשר קיבל את מלוא החשיפה והקידום בכול אמצעי המדיה, לא ענה לציפיות, ולדעתי בשל עטיפה לא מוצלחת, אני שואל את מריצה, האם התחושה מוצדקת.
"ללא כול ספק. צורת העטיפה והעיצוב הם מאוד חשובים לפעמים. אני רואה עטיפה ואני אומרת לאנשים חד-משמעית: זה גועל נפש (כדי להמחיש זאת היא מתחלחלת) ואני יכולה בעניין זה להגיע לקיצוניות. אבל גם עיצוב העטיפה וגם שם הספר יש להם כוח משיכה. לפעמים אפילו בנגיעה בעטיפה".
ומריצה נוגעת באחד הספרים על השולחן, מתוך איזה הרגל - ברוך, בחיבה, באהבה, כמו שמלטפים תינוק. גם אני מצפה לאחד כזה בקרוב, ודווקא רומן שחזר לאופנה. אולי יש סיכוי.
"את רואה מריצה, מאומה לא קרה. אני חושב שזאת הייתה שיחה מעניינת"- אני אומר לה.
"באמת, באמת- אתה הוֹ-שֵב ככה?-עונה לי "הרוזנת מריצה" במבטא ההונגרי שלה שגם לו יש וותק, אף גדול יותר מאשר ",גוונים" כמו הצ'ארדש.
