מותו הטרגי של מנהל לשכת האוכלוסין, אריאל רוניס, מחזיר שוב לדיון את הכללים לגבי ניהול שיח ברשתות החברתיות. חלק מהדיונים המתקיימים שם הינם אלימים, אך אני מסכים לכך שעם רוניס לא היה בוחר לשים קץ לחייו, סביר להניח שלא היינו דשים בזה.
נשאלת השאלה: איך הפכו הרשתות החברתיות לזירת ההתרחשות המרכזית?
התשובה לשאלה זו נעוצה בכך שלכל אדם יש דעות, רעיונות, מחשבות, אותם הוא מתקשה להביע בפלטפורמות הקיימות. בעיתון המקום מוגבל, מעט מגיעים לטלוויזיה, וגם מספרם של התוכניות הנותנות במה למאזינים הולך ומצטמצם. לכן, את הבמה אנו מקבלים באמצעות כתיבת פוסטים בבלוג או ברשת החברתית. וכך, בכל פעם שיש לנו בעיה או שאנו רוצים לחלוק משהו, אנו כותבים פוסט.
איך נכתב הפוסט
- הפוסט נכתב בגוף ראשון מבלי שהוא מקבל תגובה מהאדם או אל הגוף שנגדו הוא מתלונן.
- רצוי לא לציין את שם האדם שנגדו מתלוננים, מחשש שהדבר יפגע בו ובמשפחתו (אפשר להסתפק רק בשם הגוף שנגדו מתלוננים).
- בעבר כדי לפרסם או להודיע דבר-מה, היה צריך לכתוב מודעה, לתלות אותה, להקליט פרסומת לכלי התקשורת ועוד. מדובר בפעולות שעולות כסף ומבזבזות זמן רב ואילו כתיבת פוסט ושליחתו, הינם חינמיים לחלוטין.
- כאשר אני משתף דבר-מה, אני מנסה לשפר את מעמדי בפני הגולשים, ובכך אני רוצה שהגולשים יחבבו אותי עקב כך.
חשוב להבהיר, שזה טוב שאנשים מעלים בעיות, משתפים, מצלמים ועוד, אך לצערי הרב ישנה קבוצת אנשים שמשתמשת ברשתות החברתיות כדי לנקום בעמיתים למקצוע, אנשי ממסד, חברים לכיתה ואני מגנה זאת בכל תוקף.
איך פותרים את הבעיה הזו
- פייסבוק חייבת למחוק פוסטים פוגעניים ובשלב מאוחר יותר לסגור את חשבונו של האדם שכותב אותם.
- על יחידת המחשוב של המשטרה לפעול בעניין ולעצור לחקירה אנשים שהלכו רחוק בעניין זה.
- על קהילת הגולשים לגנות ולנדות אנשים שפורקים את זעמם ברשתות החברתיות ולא לשתף עם זה פעולה בכל מחיר.
חשוב לציין, שאדם לא שם קץ לחייו בגלל אירוע חריג כזה או אחר, אלא בעקבות שרשרת אירועים המתבצעים בתוך הרשת ומחוצה לה. לא צריך למהר ולחוקק חוקים בנידון, אלא להתחיל במהלכי חינוך והסברה הן כנגד תלמידים והן כנגד אנשים מבוגרים. ואם זה לא יעזור, יש לנקוט בענישה מחמירה אשר תרתיע את האנשים מלעשות כן.
