אולמן מציב ליד חלון ראווה (ברחוב הרצל בתל אביב, עם הקונוטציה של מכירת רהיטים מצד אחד, ו"אם תרצו" מצד שני), שולחן הפוך, בעל רגליים מצינור מתכתי, המכוסה במעין מבנה פירמידלי קטום מאדמת חמרה, שעם הזמן, שלא כמתוכנן, הצמיחה צמחי בר שונים. רגלי השולחן החלולות המופנות עלפי מעלה יוצרות הדמיה של מעין-מחילות - מילה שהייתה ועודה חלק ממציאות חיינו כאן ועכשיו. שם העבודה - "מהפך" - קורא לכל מי שרוצה ויכול להפוך את השולחן, לחסל את המנהרות ולחזור לנורמליות. אבל העובדה שהשולחן עדיין הפוך, מכוסה בחמרה שכבר מצמיחה צמחים, מדברת בעד עצמה: אף אחד כאן לא יהפוך שולחנות כדי לשנות את המצב מהקצה אל הקצה. ולכן, הוא שאמרנו: אנחנו בקרב מאסף, שסופו ידוע מראש.
אדם ברוך אמר פעם (בהקשר חוץ-אמנותי לחלוטין) שכולנו איננו אלא מזון תולעים בפוטנציה. אולמן וגבע הוציאו את התובנה הזאת מהכוח והניחו אותה בתחומו של ה"בפועל". אולי אפילו בתחומו של העבר. תת-ז'אנר ידוע במדע בדיוני עוסק בביקורים של יצורים תבוניים בכדור-הארץ, לאחר שהאנושות נכחדה ונעלמה. מה הם ילמדו עלינו מהבניינים ההרוסים, שיכוסו צמחים, מהמכונות המתפוררות, מהסרטים וההקלטות?
ביום רגיל, כשנכנסים לגלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה כשהיא ריקה כמעט מאדם, החלל הבסיסי הזה, עם עבודותיהם של אולמן וגבע, נראה כמו קפסולת זמן שהותרנו (לאחר מותנו) ליצורים תבוניים שאולי ינסו להבין מה חיסל אותנו. התשובה: חוסר מעש, אוזלת יד, אי-רצון להפוך שולחנות, אי-רצון להיזעק לקרב. התקווה הנאיבית ש"עם טיפ-טיפת מזל, יילחם כבר מישהו אחר".
היציאה מחלל הגלריה לצהריים התל אביביים הבוהקים עשויה להפיק מאיתנו אנחת רווחה. הנה, העולם כמנהגו מסתובב, החבר'ה האלה פשוט קצת פסימיים מדי. ואנחנו, כמו מי שנפל מבניין בן מאה קומות, חולפים בנפילה חופשית ליד קומה 17, ומדווחים בזחיחות למי שעומד שם על המרפסת, ש"בינתיים, הכל בסדר".
