מרדכי ואנונו הגיע לישראל כילד ממרוקו, יחד עם הוריו, במסגרת העלייה המאסיבית של סוף שנות החמישים. המשפחה מצאה את מקומה בבאר שבע. לאחר תום לימודיו בתיכון התגייס מרדכי הצעיר לצה"ל ולאחר שחרורו החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת באר שבע. בתום לימודיו מצא עבודה, כרבים אחרים מתושבי בירת הנגב, בתור טכנאי בקמ"ג (הקריה למחקר גרעיני) בדימונה. במהלך עבודתו זומן ואנונו פעמים מספר לקב"ט של הכור כדי להשיב על חשדות לפיהם הוא מתרועע עם "חוגים בלתי רצויים" ואף הוזהר שלוש פעמים. מה באמת הייתה הטינה כלפי המדינה שהתפתחה בנפשו של מרדכי הצעיר באותם ימים קשה לדעת, כי האיש המופנם והמסוגר הזה שמר את רחשי ליבו לעצמו. דבר אחד ברור: לקראת המועד בו הפסיק לעבוד בקמ"ג, מיוזמתו, הוא הבריח אל האתר מצלמה ועל-פי עדותו שלו, כפי שפורסמה ב"סאנדיי טיימס", הוא צילם בחשאי עשרות תמונות מאתרים שונים במעמקי הקריה. באותם ימים, בראשית שנות השמונים, כנראה קץ ואנונו בעתיד שהיה צפוי לו בארץ והחליט לרדת. היעד המבטיח ביותר בעיניו היה אוסטרליה - ואליה אכן הגיע ב-1985. כל מהגר לארץ חדשה יודע כי הקושי העיקרי והראשוני הוא למצוא עבודה ולהיקלט בחברה המקומית. תחילה עסק ואנונו בעבודות מזדמנות שונות, אך עד מהרה הבין כי אם רצונו להתערות - הוא חייב לחבור אל הקהילה. על-אף העובדה שנולד וגדל במשפחה יהודית מסורתית, החליט ואנונו, שביקש להתנתק כליל ממקורותיו הרוחניים, לקרוע את עצמו מן היהדות. הוא פנה לאחד הכמרים בכנסייה במקום מגוריו וביקש להתנצר, מתוך הערכה כי הקהילה הנוצרית תאמץ אותו אל חיקה וכך יוכל להשתלב ולהיקלט בקלות במולדתו החדשה שאימץ לעצמו. ואכן ואנונו כפר ביהדותו, עבר את טקס הטבילה והתנצר. לימים, כאשר נודע הדבר להוריו בבאר-שבע, הם קרעו עליו קריעה ומבחינתם התייחסו אליו כאילו הלך לעולמו.

מזל הביש של ואנונו המשיך להתל בו גם באוסטרליה הרחוקה, כאילו הוכתב נתיב חייו בידי שמיים. אחד החברים בקהילה שאליה הצטרף מרדכי, הנוצרי החדש, היה עיתונאי, דרום אמריקני במקורו, שהועסק מספר פעמים בידי העיתון הבריטי "סאנדיי טיימס". מתוך ניסיונות ההתקרבות אל הקהילה חבר ואנונו לעיתונאי הזה וסיפר לו את סודו הכמוס: על עבודתו בקמ"ג, על הצילומים שצילם ועל המידע שהיה ברשותו באשר ליכולת הגרעינית של ישראל. "החבר" החדש של ואנונו הבין שבדרך מקרה נפל לידיו "סיפור" ששווה זהב. כיוון שהכיר את שיטות העבודה המקובלות בתקשורת הבריטית, וחשב, ככל הנראה, כי אם יצליח "למכור" את סיפורו של ואנונו תיפול גם לידיו חבילה נאה של מזומנים, הוא הסביר למרדכי הנוצרי-החדש מה האפשרויות הגלומות בסוד שהוא נושא עימו. את תוצאות השיחות בין השניים באותם ימים אפשר לכנות "משא-ומתן עסקי" כיוון שמה שבאמת עניין את ואנונו, שלא עסק בעבודה קבועה ומקורות הכנסתו היו דלים למדי, הייתה השאלה: כמה יהיה העיתון מוכן לשלם תמורת מכירת סודות האטום של ישראל. כדי להשיג תשובה מדויקת פנה העיתונאי "הידיד" למערכת בלונדון, סיפר על התגלית המרעישה שהתגלגלה לידיו, כולל המידע המפורט על סודות הכור והצילומים, ושאל אם יש להם עניין בסיפור. המערכת העבירה את ה"טיפ" לטיפולו של התחקירן המנוסה פיטר הונאם. לימים, במסגרת תוכנית רדיו של הבי.בי.סי, על "הנשק הסודי של ישראל", סיפר הונאם על ראשית הקשר עם מרגל האטום הישראלי. בעקבות ה"טיפ" הוא טילפן לאוסטרליה ושוחח עם ואנונו שהציג את עצמו כ"טכנאי בכור האטומי בדימונה". ואנונו הסביר להונאם שבמסגרת קמ"ג עבד במפעל להפרדת פלוטוניום - אחד היסודות הכימיים המשמש לייצור כלי נשק גרעיניים. ואנונו טען שיש בידיו צילומים רבים מכל אתרי הכור החשובים והסודיים וכי הוא מוכן להעמיד אותם לרשות העיתון תמורת תשלום שעל גובהו עדיין לא סוכם דבר. הונאם היה נדהם. באותם ימים העריכו רוב קהילות המודיעין בעולם כי יש לישראל יכולת גרעינית, אך מעולם לא הוצגה בפני מישהו הוכחה לכאורה כה מוחשית החושפת את הסודות הכמוסים האלה שנשמרו במשך שנים תחת מעטה ביטחוני כבד ומדיניות של "עמימות גרעינית". הסיפור נשמע טוב מדי ותחילה עורר במערכת את החשד, כי מישהו מנסה "לעבוד עליה". בישיבת הנהלת המערכת הוחלט לעשות את הצעד העיתונאי המתבקש - לשלוח את הונאם לאוסטרליה כדי לנסות לבחון את החומר שהוצע למכירה. הונאם טס לאוסטרליה ופגש את ואנונו ואת ידידו "המתווך" ואף ראה את צילומי הסתר. כל הדיוט לא מקצועי בתחום האטום שראה את התמונות שצילם ואנונו בחשאי - צילומים שפורסמו בתקשורת בכל רחבי העולם ולימים אף הוצגו במרוכז באתר FAS היוקרתי והמהימן (הפדרציה של המדענים האמריקניים) - יכול היה להאמין שהם צילומי אמת או לא להאמין בכך, הכל תלוי ברמת הידע המקצועי בתחום הגרעיני. פיטר הונאם לא היה מומחה, אך על פניו נראה לו הסיפור מהימן. כדי להיות בטוח שהסיפור לא "יברח" לעיתון אחר וכי הוא חוזר הביתה עם "השלל השמן" בידו כדי שאפשר יהיה לבדוק אותו לעומק, הוא הציע לואנונו לטוס איתו ללונדון, על חשבון העיתון, יחד עם ידידו העיתונאי, ולהביא איתו את החומר הסודי שממנו לא רצה להיפרד. הונאם הסביר כי אחרי שתיבדק "החבילה האטומית" בידי מומחי גרעין בריטים אפשר יהיה לדבר על מחיר העסקה. ואנונו שוכנע והשלישייה אכן טסה ללונדון. מטעמים של שמירת חשאיות אוכסן ואנונו, על חשבון העיתון, במלון כפרי מחוץ ללונדון וכל אימת שביקשו ראשי המערכת לשוחח איתו או לוודא פרטים מסוימים בסיפורו, הוברח ואנונו בחשאי למשרדי העיתון בלונדון. "סאנדיי טיימס" הוא עיתון בעל שיטות עבודה רציניות. עורכי העיתון רצו מאוד לפרסם את הסיפור שעתיד היה, להערכתם, להרעיש את העולם, אך חובתם העיתונאית הכתיבה להם לבדוק את הדברים עד למידת הוודאות הגדולה ביותר. כדי לקבל מענה לשאלה אם הצילומים מציגים את האמת או שהם רק "תרגיל עוקץ", הם הציגו אותם יחד עם המידע שמסר ואנונו על הארסנל הגרעיני שפותח בישראל, בפני אחד מחוקרי האטום המובילים בבריטניה, פרופ' בארנבי, וביקשו את חוות דעתו. הבדיקה המדעית קבעה כי "זה נראה אמיתי" אך לא הייתה חד-משמעית די צורכו של "סאנדיי טיימס". מטעמים של זהירות מקצועית מירבית החליטה המערכת לבצע עוד בדיקה. תחקירן נוסף של העיתון נשלח לישראל בניסיון לאמת את הפרטים "האטומיים" שמסר ואנונו, על משפחתו, על מגוריו בבאר שבע, על לימודיו. קצה החוט היחיד שבאמצעותו, כך העריכו אנשי "סאנדיי טיימס", ניתן יהיה לנסות ולברר את העובדות.

פרטים נוספים בהקשר לפרשת ואנונו, חשף עיתונאי הארץ יוסי מלמן (21.4.04) שכתב כך: "הדוח המקורי על כך שעובד בכור הגרעיני בדימונה, מרדכי ואנונו שמו, מתכוון להעביר מידע על פעילות הכור לעיתון 'סאנדיי טיימס' הגיע לידיעת המימסד הביטחוני הישראלי באוגוסט 1986. שנים מספר קודם לכן ניסה דור-און לפרסם ספר על הכור בדימונה ופעילותו בשיתוף עם אלי טייכר, מי שהיה באותם ימים כתב הארץ. "באוגוסט 1986, יצר העיתונאי של 'סאנדיי טיימס' קשר עם דור-און וביקש את עזרתו במטרה לקבל מידע על אדם בשם ואנונו הטוען שהוא היה טכנאי בכור בדימונה. דור-און העביר את המידע לידידו יואב (פישי) דייגי (שהיה באותם ימים ראש מחלקת ביטחון שדה בצה"ל). כיוון שאבטחת הכור לא הייתה בידי צה"ל הועבר המידע לשב"כ ול'מוסד' ומיד הוקמה 'ועדת היגוי' לטיפול במידע. בין חברי הוועדה היו דמויות מפתח כמו יוסי גינוסר מהשב"כ ושבתאי שביט, סגן מנהל המוסד באותם ימים... ראש הממשלה היה אז שמעון פרס. המידע החם נחת על שולחנו. "פרס חשש מאוד שמידע על 'הבייבי' שלו - הכור בדימונה - יפורסם בהרחבה. כדי למנוע זאת כינס פרס את ועדת העורכים (גוף שהיה קיים באותם ימים) ובמסגרת דיווח Off the record ביקש מהעורכים לא לפרסם דיווחים שיגיעו ממקורות זרים על המידע שהביא ואנונו מהכור בדימונה. המידע על אודות מה שביקש פרס הגיע ל'סאנדיי טיימס' באמצעות עיתונאי ישראלי שהיה מוצב בלונדון. התוצאה: העיתון הגיע למסקנה, לאחר שבועיים של התלבטות, כי סיפורו של ואנונו אמין והחליט לפרסמו".

דיווחו של יוסי מלמן היה תמציתי. האמת הייתה זו: התחקירן של "סאנדיי טיימס" שהגיע לישראל יצר קשר עם אלי טייכר. אלי דיווח לי ושנינו נפגשנו עם העיתונאי בלובי של "הילטון" בתל אביב. אחרי שהציג את עצמו בפנינו ואף הזדהה סיפר לנו העיתונאי בתמצית את סיפור המידע שהציע להם ואנונו ואחר כך ביקש בקשה "פשוטה". "אתם בוודאי יודעים את האמת. אני מבקש שתאמרו לי את האמת: האם יש לישראל נשק גרעיני או לא ואיך אני יכול להשיג מידע על ואנונו". אלי ואני היינו מבועתים. כדי שלא תהיה טעות אף לא להרף עין, מיהרתי להשיב: "אין לנו כל מושג אם לישראל יש או אין נשק גרעיני. ולגבי ואנונו - אתה צריך לנסוע לבאר שבע ולנסות לברר היכן מתגוררת משפחתו ומשם להמשיך בחקירותיך". זה המקום להבהיר מדוע אחזה אותנו הבעתה. על-פי תקנות הגנה שעת חרום הנהוגות בישראל, גם אם אדם מוסר מידע ביטחוני שקרי למי ש"אינו מוסמך", עלול מוסר המידע לעמוד לדין ולהיאסר על פגיעה בביטחון המדינה. עצם העובדה ששוחחנו עם עיתונאי שאותו לא הכרנו, שעלול היה לכתוב דבר שלא היה ולא נברא, כמו למשל שמסרנו לו מידע על פעילות הכור בדימונה - הייתה עלולה לגרום למאסרנו. וכיוון שלא רצינו להיכלא, החלטנו להציג "כאילו" אנו משתפים פעולה. הבטחנו שנברר מה שאפשר ונחזור אליו. כדי לבצר לעצמנו קו הגנה, פעלנו בדרך מקבילה. אחיו של אלי היה קצין בכיר באמ"ן. אלי נטל על עצמו לדווח לאחיו ולבקש שיעביר את המידע למי שמוסמך לטפל בו. אני, מצידי, נטלתי על עצמי לטפל בבעיה במישור של הקשרים העיתונאיים. באותה תקופה הייתי אחד מהעורכים הבכירים של מעריב. פניתי לעורך העיתון דאז, עידו דיסנצ'יק, סיפרתי לו את סיפור המעשה, וביקשתי שיעביר את המידע לראש הממשלה שמעון פרס. עידו הבין את חומרת העניין ומילא את בקשתי. לא חלף זמן רב וחוקר שב"כ טלפן וביקש לפגוש את אלי ואותי. נפגשנו בדירתו של אלי. החוקר ניסה לדלות מאיתנו פרטים נוספים על מה ששמענו מן העיתונאי הבריטי ואנו שיתפנו פעולה. המשך המעשה רשום בספרי ההיסטוריה. שמעון פרס כינס את ועדת העורכים וביקש מה שביקש, כפי שכתב יוסי מלמן. אבל ההדלפה לא הייתה בדיוק הדלפה. עורך הארץ באותם ימים היה גרשום שוקן, שאחת מתכונותיו היסודיות הייתה שלא תמיד האמין למה שאומרים לו נציגי הממשל. כעיתונאי מנוסה ומדויק הוא ביקש לוודא את פרטי הסיפור. שליח הארץ בלונדון באותם ימים היה עיתונאי בשם אפרים צדקה. שוקן טלפן אליו, סיפר מה שסיפר, וביקש ממנו ליצור קשר עם מערכת "סאנדיי טיימס" ולברר פרטים נוספים. לימים הסתבר כי שאלותיו של צדקה היו בעיני מערכת "סאנדיי טיימס" האישור הסופי לאמיתות הסיפור. מכאן ועד הפרסום שהיכה הדים עולמיים הייתה הדרך קצרה ביותר.

במקביל להתפתחות הפרשה בישראל התקדם בלונדון המו"מ העסקי על התמורה שיקבל ואנונו בעבור "הסחורה הלוהטת". מה, באמת, היה הסכום שהציעה מערכת "סאנדיי טיימס" לואנונו תמורת חשיפה לכאורה של סודותיה הכמוסים ביותר של ישראל - זאת יודעים רק ואנונו ואנשי העיתון. אך המידע הזה נחשף, בסופו של דבר, בעת משפטו של ואנונו בישראל, כפי שפורסם בידיעות אחרונות (24.11.99) לאחר שאושר לפרסום בידי הצנזורה הביטחונית בישראל. שני חוקרי שירות הביטחון הכללי שהעידו במשפטו של ואנונו תחת שמות הקוד "אלון" ו"יהודה" חשפו מעט משיטות החקירה המתוחכמות בפרשת ואנונו ועם זאת גם הציגו את התשובה לשאלה באיזה מחיר היה ואנונו מוכן למכור את סודות הגרעין של מולדתו. יהודה סיפר על שאלותיו שניסו לברר מה הייתה המוטיבציה של ואנונו לחשוף את הסוד. "שאלתי אותו", העיד יהודה, "האם היית מוכן למכור את המדינה תמורת 100,000 לירות שטרלינג? ואנונו השיב לי בשאלה: 100,000 שטרלינג? כל הדיבורים היו רק על 100,000 דולר". והוסיף יהודה: "ואנונו אמר לי שרצונו האמיתי היה לחשוף את פרצופה האמיתי של ישראל, המדינה המטורפת". בסופו של דבר השתכנע העיתון באמיתות המידע שהציג מרגל האטום הישראלי והכסף עמד לעבור לחשבונו של ואנונו. לצערו הרב של ואנונו, יצרו גבר עליו והוא התפתה לנסוע לבילוי באיטליה עם צעירה בלונדינית העונה לשם "סינדי" שאותה פגש "בדרך מקרה" בלונדון. צעירה זו שהפילה את ואנונו בפח תשוקתו, לא הייתה אלא סוכנת "המוסד". מאיטליה, כידוע לכל, נחטף ואנונו והובא בספינה ישראלית לכלא שמור ומבודד בארץ. וכך, רק בדרך של מקרה רע, לא הצליח ואנונו להיפגש עם חבילת המזומנים הנאה שהעמיד לרשותו העיתון.

אלה העובדות שואנונו מנסה להסתיר במסגרת מסעו רב השנים והמתוקשר לצייר לעצמו תדמית כמעט אוטופית של שוחר-שלום עלי אדמות המנסה למנוע מן העולם את הסכנות והפגעים הכרוכים בהפצתו של נשק גרעיני. מנסה, וככל הנראה מצליח, לפחות מן ההיבט התדמיתי. כך או כך, על עובדה אחת אין מחלוקת: מרדכי ואנונו היה בוגד. ובוגד הוא בוגד. סביר להניח במידה רבה של מהימנות כי גם כיום פועלים בישראל מרגלים, מן הסוג "האידיאולוגי" של ואנונו, או כאלה שהושתלו כאן בידי מדינות עוינות תחת מסווה כזה או אחר. הגיוני גם להניח כי חלקם פעילים בשטח בזמן אמת למען שולחיהם וכי אחרים מצויים במצב של "תרדמת" עד שיבוא יום הפקודה ומפעיליהם יוציאו אותם ממאורתם כדי להתחיל לאסוף ולחשוף מידע. סביר מאוד להניח גם כי, בסופו של דבר, יילכדו המרגלים האלה בידי שירותי הביטחון הישראלים. אבל כנראה לא סביר להניח שהמרגלים האלה יביטו במראה ויאמרו לעצמם את האמת בלי כחל ושרק: היינו בוגדים. לא פחות ולא יותר. כדי להקל על ייסורי מצפונם, אם יש להם כאלה, הם תמיד יעדיפו להיתלות בנסיבות "אידיאולוגיות" להסברת מעשיהם הנפשעים.