את שפתה היפה והערכית של נאוה סמל קראנו בספריה הקודמים, שכולם קשורים בדרך זו או אחרת למאורעות העבר הרחוק, והרחוק עוד יותר. הקריאה בספריה תמיד מרוממת את הנפש, בין אם הם עלילתיים למבוגרים ובין אם הם ספרי ילדים כמו "ילדת הפעמון", שמבוסס על אגדה סינית עתיקה, שהצגה בשם זה שעלתה בתיאטרון
אורנה פורת, הקימה לתחיה את הסיפור המקסים בביצוע מרגש.
הפעם נאוה סמל מאירה את הקשר שלה למקור של שפתנו, התנ"ך, בן האלפיים וחמש מאות שנים, ועמו הקשר להיסטוריה שלנו ולמה שקיבע את ישראל כארץ אבותינו. יחד עם כל זאת, היא משלבת בשיריה הדים לשירתו של איציק מאנגר, אותו ספגה בנעוריה, וכן לדעותיה על הפוליטיקה בת זמננו.
היא מבקרת את הבמות עליהן זבחו בני ישראל קרבנות לאלילים בכל תקופת המלכים. חטאם זה ושאר חטאי העם באותה תקופה, מהדהדים כתזכורת למה שקורה בימינו, כשהשחיתות פושה בכל חלקה טובה, "ואדם לאדם - לא אדם" כציטוט משירה. ועוד: "אחד אנס, שני בשוחד נתפס ואת ספר החוקים רמס, אחר עם עצמו מסוכסך והבא - קנוניות הוא רקח". הביקורת שלה נכתבה כמו להיום ולרגע זה. שאלתה בשיר "האם במלך הזה נבטח?" מרמזת על מועמדי ישראל לנשיאות, שמתוכם בפעם האחרונה, שניים מהם כבר נגועים בפלילים...האם במשפט שלה בשיר "כולם מלכים כולם": "עגלי הזהב שסביבם נפזז", יש בו רמז לאובססית ההתמכרות לטלפונים החכמים ולצפיה בתוכניות הזבל בטלוויזיה?
ב"מזמור למיכל" היא כואבת את כאב אהבתה האבודה של מיכל לדויד. בנית השיר עם פזמונים בין הקטעים תוך יעודם לשימוש במקהלה, עושים מהיצירה כעין פואמה. כי הרי לנאוה יש כבר וותק בכתיבת מחזות שהיו לאופרות, עם מוזיקה מקורית ישראלית, כמו "צחוק של עכברוש" המופלא.
צריך לקרוא את הספר, ולהתענג על היופי והטוהר של מילות השירים, כדי לשוב לימי קדם, לימים בהם השפה העברית הייתה צחה, עשירה, לא כמו זו שכיום, עדיין לא חידשנו אלא קורטוב הימנה. כדאי שמורות בבתי הספר היסודיים יקראו את הספר, יחברו לשפה היפה, וינהיגו שפת דיבור ראויה יותר מזו הנשמעת כיום מפי הטף והנוער; שצורמת באוזניים מרוב השגיאות, חוסר הידע של הצעירים בניקוד, כך שאינם מסוגלים לבטא אות המנוקדת בשווא, ושיאה של שגיאה זו חוזר ומופיע בעיתונות המודפסת כשהמילה "ראיון" נכתבת כ"ראיון". ממש זוועה.
כיף לצלול לאגדות התנ"ך, למיתולוגיה-ההיסטוריה-והפילוסופיה שמהן התנ"ך יצוק. כשכל זה נתון בכלי כה מלבב.