במהלך חייו הקצרים (1530-1486) שקופדו במהלך המגיפה שהתפרצה אז, הספיק דל סארטו להשפיע בעשרים שנים על כל בני דורו ואחריהם. כבן זמנם הצעיר של גדולי המאסטרים, סגנון ציורו שומר על הקלאסיות כמו של רפאל וליאונרדו דה וינצ'י, אך נבדל מהם בשינוי שהחדיר לרנסנס, והוא - הדגשת האופי של האנשים אותם הקפיד לצייר במציאות, ולא לרשום מהמודל, ואחר כך לצייר בסטודיו כאוות נפשו. לא ולא. גם בציורי הדיוקנאות והסצנות מהמיתולוגיה הנוצרית, שעדיין היו המבוקשים ביותר מצד האצילים והכנסייה כאחד, אתה יכול להרגיש את תחושתם של המצוירים, מתוך הבעת פניהם והתנוחות. הרנסנס כונה כך כי הביא רוח חדשה לתחום אמנות הציור. במקום לצייר רק מדונות וקדושים, נוספו גם ציורי משפחות אצולה, כמו משפחת מדיצ'י, ששלטה בפירנצה הלוך ושוב עם הפסקות של כיבוש העיר בידי קרל החמישי, שהיה לקיסר הממלכה הנוצרית, אותם קיבע בסצנות כמו "המשפחה הקדושה" ואחרות, וציוריו נודעו בעולם התרבותי של אז והיו מבוקשים מאוד. לכן, עד היום, בכל אחד מגדולי המוזאונים בעולם כמו המוזאון ההיסטורי של וינה (מומלץ מאוד לבקר בו הודות לעושר והמגוון האמנותי הכה חשוב שמכונס בין כתלי הארמון המקסים שהפך למוזאון), או במוזאון לאמנויות יפות בשיקגו, שהוא מששת הגדולים והחשובים בעולם, בלובר, בגלריה הלאומית בלונדון, ובגלריה הלאומית בוושינגטון, ואחרים - בכל אחד מהם תמצאו לרוב רק ציור אחד משלו. בעת ביקורי בסתיו-חורף 2015 בניו-יורק, במקביל לתערוכה ב"פריק קולקשן", גם המטרופולין מוזאון הקדיש לו גלריה מיוחדת שלו (המוקדשת דרך קבע לפניני האמנות בשיאה מההיסטוריה של האמנות), ובליבה של התערוכה היה הציור "המשפחה הקדושה", על כל הרישומים וההכנות שעשה דל סארטו עבורה. עד כדי כך ציור זה חשוב לתולדות האמנות בכלל ולהכרת יצירת דל סארטו בפרט. התערוכה בפריק קולקשן נפרשה על פני האולם האובלי הגדול בקומת הכניסה, ועל פני שני אולמות הגלריה בקומה התחתונה. מכל רישומיו אליהם התייחס דל סארטו ברצינות ובהתעמקות, כמו לציור שעשה בהמשך בצבע, נודעו היום רק קרוב ל-200 כאלה בעולם כולו. 45 מתוכם פלוס שלושה ציורים - מוצגים כעת במוזאון האינטימי היפהפה הפריק קולקשן. גם הוא היה פעם ביתו המפואר של עתיר הון נודע, שהקדיש את ביתו בשדרה החמישית להיות מוזאון על כל אוצרות האמנות שרכש בימיו. שם תוכלו תמיד לגלות פרי עבודות מחקר על טובי וגדולי המאסטרים, שקובצו יחדיו ומגלים תמונה מקיפה ומעמיקה יותר מאשר כשרואים ציור אחד גדול במוזאון ותו לא. הפעם כאן - הדרך אליה הגיע האמן עד לציוריו הנודעים מרתקת לא פחות. ובתערוכה זו - במיוחד. כל הרישומים המוצגים חתומים על ידו, כך שאין ספק שלא תלמידיו ביצעו אותם. אנדריאה דל סארטו היה בן לחייט, באיטלקית - sarto, ומאז דבק בו השם. מארבעים וחמישה הרישומים החתומים שלו המוצגים, מרישומי כפות הידיים, חלקי גוף, ששימשו לו לציור הסופי על הבד או על העץ, אנו למדים על הדמיון שניחן בו, על התעוזה בשיפור הטכניקות, כמו התמקדותו בשימוש בגירים, אותם נהג להרטיב בקצותם, או להעביר מכחול רטוב עליהם כשסיים, וכן היה מגרד את שטחי הציור במכשיר. או כמו שילוב השימוש בגירים שאצלנו המקצוענים מכנים "סאנגווין" יחד עם שילובם עם הפחם השחור. מהסקיצה בה רשם את ראשו של יוליוס קיסר, כהכנה לפרסקו "מחווה ליוליוס קיסר" שביצע מאוחר יותר בארמון ווילה מדיצ'י שבקאינו, ומשתיים נוספות המוצגות לצידה, וכן מתוך יתר רישומי ההכנה שהכין עבור הפרסקו, אפשר לראות את מיטב הראיות להתעמקותו ברישום ורצינות יחסו להכנות לציור בצבע. כמה מהרישומים עזים יותר, כמה מעודנים יותר ובקיצור - כך רואים בבירור את גדולתו של המאסטר. הקומפוזיציה, היחידה ששרדה מתוך רבות בנושא, כהכנה לציורו "לידתו של יוחנן המטביל" מדגימה עד כמה ההכנות (הסקיצות) היו חשובות עבורו, וכיצד האירוע, הסיפור בו אביו של יוחנן, זכריה, הפך אילם בגלל שלא האמין, וכשנולד הבן, רשם את שמו על לוח "יוחנן" ואז חזר אליו כושר הדיבור. בעוד ברישום - האם, אליזבט, מביטה בתינוק המובא לידיה, הרי בציור עצמו, היא מסבה את ראשה לעבר הנס שהתחולל לאב. הרישום הוא יצירת אמנות מופלאה כשלעצמה. והוא ממחיש את מידת התייחסותו של אנדריאה לדמויות בתוך החלל, והאפשרות לספר בעזרתם את הנארטיב. הודות ליכולתו המופלאה לצייר ולרשום גופות, הרי למרות שלא היה כלל מקובל לצייר עירום בתקופת הרנסנס, הרי גם כשעטה על גופות המודלים שלו יריעות בד או חלקי לבוש, הרי כשאתה מתבונן בהן, הן כאילו שקופות, ואתה רואה את חמוקי הגוף הגבריים, ישבניהם, שרירי רגליהם כאילו לא כיסה אותם דבר. גם זה היה חלק ממכלול חידושיו הנועזים במסכת הכללית ששררה באמנות אז. את כל זה עשה רק בעשרים שנה (1530-1510) של היותו בעל הסטודיו לאמנות הגדול ביותר בפירנצה אז. בסדנה שלו עבדו והתמחו גדולי האמנים שהיו אז תלמידיו, ובהמשך זכו להתפרסם. ביניהם היה וואסארי, שמתלמיד הפך לאמן ובהמשך כתב ספר על כל גדולי אמני הרנסנס. ספר שרק הודות לו יש לעולם מידע עליהם. ייחודו של דל סארטו בכך שהוא יצא מחוץ לקונבנציות שהיו נחלת הרנסנס ובזכות דמיונו והעזתו הגיע לשיאים חדשים ברנסנס - מה שהשפיע על תלמידיו, בני דורו ואחריהם. התערוכה היא שיר הלל לעיר פירנצה בה גר כל ימיו, וכמעט לא יצא ממנה, אלא כשהזמינו אותו לבצע עבודה בווינה או בפריס עבור המלך לואי ה-12, ורוב עבודותיו מצויות באוסף משפחת מדיצ'י המוצב בארמון פיטי. כמו-כן הן מוצגות ב"גלריה אופיצ'י" ובכנסיות שונות בעיר היפהפייה הזו. הספר הנלווה לתערוכה, אותו הוציא לאור מוזאון גטי בלוס אנג'לס, שהוא היוזם של התערוכה ובו הוצגה בקיץ האחרון, ספר זה הוא נכס נדיר לאוהבי האמנות, הודות להיקף מכלול עבודותיו של אנדריאה דל סארטו, וגורם למתבונן בציוריו שבספר התעלות של ממש.