ליבת הקלאסיקה היוונית, בפיסול, בשירה, בפילוסופיה ובתיאטרון - שהיה לבסיס התיאטרון מאז ומתמיד, היא המיתולוגיה של מלחמת טרויה, כפי שנכתבה בשירתו של הומרוס ב"איליאדה" וב"אודיסיאה". את עקרון השירה והפיוט הנשגב שימר אבישי מילשטיין במחזה שתרגם וביים כאן, והתענוג שבצפיה בהצגה בה השפה כה נעלה, גם אם אינה מפוחלצת, ולכן מובנת לכל צופה- התענוג הוא מושלם. מכאן, הרשה לעצמו הבימאי להתיר את חרצובות המיבנה קלאסי, בו לא נראים רצח ודם על הבמה לעולם, אלא רק מסופרים לקהל מפי המקהלה, והדם הניגר כאן, גם הוא מוגש בצורה שונה מהמקובל. המחזאי היינר מילר והבימאי אבישי מילשטיין התמקדו במחזה רווי המתח עם מוסר ההשכל העמוק והחודר, בשלוש דמויות בלבד. דמותו של אדיפוס, מלך איתקה, שלאחר כמעט עשר שנות המלחמה מבין שאם לא יתחבל תחבולה כמו להחזיר לזירת הקרב את אחד מגיבורי יוון, פילוקטטס שהוגלה, לא תיוושע יוון והקרב לא יוכרע. פילוקטטס נפצע בתחילת מלחמת טרויה מהכשת נחש, והושלך לאי שומם כדי שזעקות הכאב שלו לא תפרענה לתפילות החיילים לבקשתם מהאלים שיביאו רוח כדי להניע את מפרשי אניותיהם. בידודו של הגיבור כמעט עשר שנים, בעודו לסמל ונושא תקוותם של חייליו, מכוון למעשה לנידויו במציאות של מחבר המחזה - היינר מילר (1929-1995). והדמות השלישית במחזה היא של נאופתולמוס, בנו של גיבור יוון אכילס, שנפל בקרב עם גדול גיבורי טרויה, שמת אף הוא אז. נאופטולמוס מהווה עבור אדיפוס כלי בעזרתו יצליח להערים על פילוקטטס כדי שיסכים לעזוב את האי אליו הושלך, ויחזור לפקד על אלפי חייליו. השקרים בהם משתמש אדיפוס לכל אורך הדרך - הן כלפי העלם הצעיר והתמים, והן כלפי פילוקטטס, הם בסיס התמה של ההצגה. למעשה, המחבר כיוון לתחושותיו הקשות ולטראומות שעבר תחת המישטר הקומוניסטי בגרמניה המזרחית, שנידתה את אביו, ובהמשך גם את אותו עצמו, מעמדתו כבכיר המחזאים של גרמניה מאז ברטולד ברכט. כל זאת, חרף היותם של האב והבן קומוניסטים נלהבים, אך בה בעת מעבירי ביקורת על המישטר הנוקשה והמושחת במזרח גרמניה שהיה זר לקומוניזם האמיתי הטהור. בפארפראזה למאה ה-20 וה-21, יש במחזה זה הרבה תובנות הממחישות לקהל הצופים, עד כמה הליכים היסטוריים חשובים נובעים ומוזנים בזכות השקר. או יותר נכון - השקרים. הפוליטיקה הייתה ורוויה בהם עד היום, ובעזרת סיסמאות שאין להן בסיס, קונים מנהיגים את חיבת העם, וזוכים בשלטון. כך זכה אובמה עם הבטחות מנופחות וסיסמאות נבובות בתמיכת עמו, והצליח להישאר בשלטון שתי קדנציות. כך גם עוברת חיבת העם במחוזותינו לעיתונאי וכוכב טלוויזיה לשעבר שמצליח בזכות מתק לשונו והבטחותיו חסרות היסוד, שעד היום לא קויים שמץ מהן - לרכוש לעצמו קולות נלהבים שעלולים להביאו לכס השלטון. מי שכן מקיים את תקוות הצופים הם השחקנים בחאן הירושלמי, הזוכים כאן להדגים משחק משובח מעין כמותו, להסעיר את נפש הצופים ולהמחיש עד כמה יש להיזהר ממתק לשון או מיפי מראה... אריאל וולף כבנו של אכילס, נאופטולמוס, משכנע מאוד בתומתו ותומת רגשותיו. כל מהלך פתיחת המחזה מתמקדת באדיפוס המנסה לכבוש את לב הצעיר ולהביאו להסכמה לשקר לפילוקטטס תוך שהוא נוקט במערכת שקרים סבוכה ומתוחכמת. כשהצעיר נאות, הם מפליגים לאי ופוגשים את פילוקטטס. ניר רון כאודיסיאוס, במשחק מהוקצע ורב הבעה, מפליא ביכולת הבעת התחכום שעוזר לו לנבט את דרך החתחתים הפוליטית, עד לסוף, יהא אשר יהא. אך פנינת המחזה, היהלום שבהצגת החאן, הוא הדמות המיוסרת, ספוגת היאוש מהחברה והמדינה, של מי שננטש והוגלה כמי שאין בו חפץ יותר, השחקן הקלאסי הנדיר באיכותו - נמרוד ברגמן. נמרוד בוגר מהמחזורים המעולים ביותר שהניב "בית צבי" אי-פעם. הקפדתו על הסכמה לתפקידים שאינם מסחריים אלא מעולים בלבד, לא גרמה לקהל הרחב להתוודע דיו אליו, אלא רק לשוחרי המחזאות המשובחת ביותר. לא תראו אותו בפרסומות או בסדרות קלוקלות למבוגרים או ילדים. נמרוד ברגמן כפילוקטטס, הוא ההוכחה הניצחת, שאין להאמין לשקרי הפוליטיקאים, בעטיים נזרקים לאשפתות דווקא המוכשרים והטובים ביותר בין אלה שמסוגלים להנהיג את העם לטובתו, ולא לטובתם. ההוכחה לכך: מה שמתרחש במחוזותינו בשנים האחרונות - ערימות הרפש שנזרקות מכל צד לעבר שנגדו, השקרים שמציפים אותנו והזיופים שבונים תדמיות -שרק ימיטו עלינו אסון. נמרוד ברגמן כנכה ברגלו, פצוע ללא מרפא או ישע, שבידיו רק הקשת המיתולוגית של אכילס, שהוריש לו אותה ברגעיו האחרונים, מחצין עוצמה רגשית הגוברת על כל הגיון, עד כי הוא נפתה להאמין לצעיר הצץ באי, והוא נענה לבקשה לחזור לטרויה כדי לסחוף את חייליו ולהרים את המוראל הירוד של כל צבא יוון. היאוש מחוסר הכרעה במלחמה הוא שמאיים על הישרדות האיחוד הלאומי של כל עמי יוון. הישרדות שהתקיימה רק בזכות הרצון לכבוש ביחד את טרויה, העיר עתירת הזהב והתרבות. משחקו של נמרוד כה מוחץ, נוקב, וברמה הנושאת את הקהל מעלה מעלה, עד כי קשה למצוא שחקן שכה הרשים כמוהו בעשור או שניים האחרונים. פשוט קשה להבין איך לא זוכה הקהל הישראלי להרבות יותר בצפיה בשחקן כה מעולה, אלא רק בהזדמנויות שאין בהן די. הפקת החאן הירושלמי נהנית לא רק ממחזה כה משובח, טרגדיה קלאסית על כל מרכיביה, מבימוי כה יצירתי ונפלא, וממשחק כה מלוכד וזורם, אלא גם מעיצוב במה של אדם קלר המשלב אלמנטים של פיסול קלאסי, שעיקר תוכנו מעצם הצבתו כזרוק על הרצפה (פסל הראש הקולוסאלי), או של כף הרגל הענקית כחלק מפסל גדול ממדים שנהרס; התלבושות של נטשה טוכמן-פוליאק בסגנון עכשווי התואם לסגנון ההצגה שהטביע בה הבימאי; המוזיקה של יובל מסנר וקרבות הבמה המקצועיים שעיצב ברק גונן - כל אלה מעניקים את העושר והשלמות להצגה הכה מקורית ביסודותיה, בביצוע והן במה שזוכים הצופים לקבל. הצגה מהמשובחות שנראו אי-פעם על הבמה העברית, ומי שלא יראה - יפסיד. ושאפו לתיאטרון החאן הירושלמי ולכל העושים במלאכה.