לראות את
גדי יגיל בהצגה שמעורבים בה צחוק ונגיעות במקום הרגיש והעצוב שבלב גם יחד - זו חוויה. השחקן הוותיק מדגדג בלב כולם - כי מי לא חווה אובדן של קרוב משפחה, אהוב שנקטף בלא עת? ובכל זאת, האלמן הטרי גרשון, אותו ממלא גדי יגיל בעסיסיות ובכנות משחקו הנפלא, שרוי בקדרות. לא מקלה עליו את המצב בתו, עורכת הדין רוני (
מגי אזרזר משובבת הלב, וקומיקאית מעולה). הבדלי הדורות מפרידים ביניהם וגורמים לאי הבנה. אך יש מי שדואגת לאלמן.
פלורנס בלוך הכה מקסימה תמיד, עם המיבטא הצרפתי החינני ושפעת הרגשות, שהטקסט שהמחברת שמה בפיה מצחיק ונוגע ללב כאחד, היא גיסתו של האלמן, פנינה. היא משדכת לו אישה לדעתה תהא מתאימה להוציא אותו מקדרותו. ואכן, הנס קורה. לעומת הגבר השלומפר, פרוע התסרוקת ולבוש הטרייניג, שאחרי 3 חודשי עדיין מחזיק בסלון את עשרות הכסאות, מאז ה"שבעה", הופך כבמטה קסם לגבר אלגנטי, המצליח להקסים את גילת אנקורי, היא האלמנה הבלונדית האצילית רעיה, ולגרום לאהבה לפרוח בגיל השלישי. אלא שאליה וקוץ בה. האלמן הוזה שאשתו המתה חסיה מופיעה בביתו,ולא משמיעה הגה, אך עצם נוכחותה הרגעית- מחבלת בהידוק יחסיו עם רעיה ומצליחה לערער אותם.
במציאות - בתו של גרשון ובנה של רעיה (
רון שחר הנאה והיצוגי), לא מוכנים להסכים ליצירת הזוג החדש. שניהם, כל אחד לחוד, חוששים שבמידה והזוג יינשא, ולו אחד מהם ימות - תעבור דירתו או דירתה לרשות השני או שניה, ומהם תיגזל הירושה. כל המשאים והמתנים ביניהם מביאים את הצופים לתת את הדעת על משהו עמוק יותר: לנקודה החושפת את עובדת היות כל הצאצאים של כולם אותו דבר. עיני כולם נשואות כבר ליום בו יזכו בירושה שתמצק את מצבם הכלכלי. כי מה שיש - אף פעם לא מספיק. נושא הילדים ואי דאגתם לשלום ההורים, בהפוך מיחסם הדאגני של ההורים, שכל חייהם מכוונים רק לטובת צאצאיהם - עובדה זאת מוכרת לכולם, אך רבים דוחקים אותה מתחת לשטיח, ומתעלמים ממנה. עד היום בו היא מוטחת בפניהם במלוא עוצמתה.
הדרמה המיתוספת לסיפור המתוק היא פרשת הכרותם של ילדי בני הזוג, שתחילה זועפים וחושדים איש ברעותו, אך בהמשך נוצר כאן קשר רומנטי נוסף. כל העלילה נסבה סביב האהבה. היא העומדת כציר המרכזי של הסיפור, והמניע למעשה את כל ההתרחשויות. מוסר ההשכל על התובנות שכדאי לשים לב אליהן כמו אלו ששיכספיר העלה ב"המלך ליר" - היא הפריבילגיה של כל צופה. ירצה - יסיק. לא ירצה - רק ייהנה מההצגה שהיוצרים שלה טרחו ועמלו על עיצובה. כך הבימאית
ציפי פינס, שהיטיבה ללהק את השחקנים, כך עיצוב הבמה היפה של ערן עצמון, הנתמך בצילום הרקע של הנוף העירוני; כך ההקפדה המושלמת לפרטי פרטים של התלבושות והאביזרים, אותם תיכננה אורנה סומורגונסקי, עיצוב התנועה הכה מתואם של עמית זמיר, בפרט בקטע הריקוד הכה אלגנטי ומקצועי של גדי וגילת, ובתאורה של קרן גרנק. כל אלה מתבססים על הסיפור "הארוחה האחרונה" מתוך הספר "צריך סוף לסיפור האהבה" שכתבה
סביון ליברכט הפוריה.
בידור נעים ללילות הקיץ החמים, לפוג בעזרתו מכל הפוליטיקה ושאר המרעין בישין הנוחתים עלינו.