"שתי ימי חיי"

בשפה רהוטה וקולחת מוביל יוסף כהן אלרן את הקורא אלי עלילה מפעימה אשר נוגעת בנימים הרגישים והעדינים ביותר בנפש האדם. כמו הוא - הסופר יוסף - משמש כרועה המוביל בבטחה את כבשיו-קוראיו אל כר שופע דשא רענן ללחך טעמה של כתיבה איכותית ועלילה מרתקת כשאינו מוותר או מתפשר עד ישביעו רעבונם וירוו צימאונם. כן אני, כאותה כבשה, שמתי יהבי ברועי וגמעתי בשקיקה ובהתרגשות את עלילת הספר. סיימתי לקראו בתום יומיים. כל כך רציתי שלא שייגמר. כקוראת (וכסופרת) נשביתי בקסם מילותיו ונפעמתי מיכולותיו המדהימות של יוסף לתאר מעשי אהבים רבים מדושנים בתשוקה, בכמיהה וברצייה (כלשון הסופר) מתמשכת, ועדיין לשמור על כבוד השפה ורומה בפרט בעת המודרנה בה הספרות הארוטית פופולרית ובאה לידי ביטוי בשפה דלוחה ורבת תיאורים פורנוגרפיים זולים (ראה ערך טרילוגיה רבת-מכר "50 גוונים..." במיליוני עותקים ובתרגום לשפות רבות). יוסף כהן אלרן מוכיח היטב כי אפשר גם אחרת! בשפה מעודנת שאינה חסה על פרטי פרטים הוא גורם לקורא לנהות אחר ועם התשוקה המובעת ולהישאב לאווירה המחשמלת בחדר המיטות של גיבורי העלילה. להלן דוגמה מיני רבות; "פרשתי זרועותיי וחפנתי אותה אלי. היא דבקה לגופי בכל איברי גופה. נעשינו אחד. ירכיה נפרעו לכאן ולכאן, מפיקות את חומן. ואז חשתי אותה נפתחת לקראתי ומזמנת. היא חבקה את גופי כשבאתי אליה ועיניה נעצמו. תוכה היה חם ורך ודומה שבירך על בואי. ואני צפתי אליה..." (עמוד 159).

כותב את נפשו

אחטא לעצמי אם לא אצטט קטע נוסף, נועז, מפורט, מצויר במילים מענגות עד בוא האביונה הנכספת; "גופה השרוע לנגד עיניי. התחברות ירכיה. התעגלות מותניה. תפיחת שדיה ואודם פטמותיה... עורה היה נעים וחמים וידי ליטפה את בטנה. נשקתי לה על שדיה, והיא ליטפה את ראשי.... היא משכה בי מעליה והובילה אותי לתוך עצמה, מחבקת אותי ונושקת לכתפי. תוכה להט בי. היא רצתה בי ורצייתה נספגה בי... גם אחרי שהסתיים הכל דבק אלי גופה... והברק בעיניה שטף אותי... תישאר, רק אמרה. תישאר בתוכי. אני רוצה שתמלא אותי" (עמוד 58). ספרים רבים נכתבו אודות האהבה. בספר הזה מתוארת אהבת גבר לאישה ואישה לגבר בשני רבדים שונים, בשתי אהבות עוצמתיות ומיוחדות. ב"שתי ימי חיי". זאת ועוד, יוסף כהן אלרן מיטיב לחדד את הבנתו של הקורא אודות עולמו של זה האוחז בקולמוס וכותב את נפשו על גבי הנייר, אודות תחושותיו, הגיגיו, לבטיו, פקפוקיו בשל אי-שביעות רצונו מתוצר יצירתו ובכלל אודות עולמו הרוחני, של הסופר, הנבדל אך ניזון מתרחישים של העולם הגשמי. סופר שכותב על סופר, תרתי משמע. רוצה לומר, הסופר-יוסף כותב על חייו של הסופר-נתי שכותב על חייו של זה האחרון בעלילה בה הוא שוזר את סיפורו האישי, בונה או מנבא את עתידו ומלבישו על דמויות אחרות, לכאורה, בספרו הנכתב (רעיון מבריק!). "כל אותן שנים כתבתי. פיסה ועוד פיסה של סיפור. על-אף הבערה, לא אצה לי הדרך. לא רציתי לסיים. ידעתי כי אני מצוי שם, בעולמו של הזוג הזה. הנחתי לדברים להיכתב רק כאשר באו מאליהם, ודומה גם שלא הקלתי על בואם. הסיפור שסיפרתי כאב בי. היום בדיעבד, במחשבה של שנים לאחור, אני סבור שהשתהיתי במכוון בכתיבתי. כי לא רציתי לסיים. כי חששתי להשתחרר מהכתיבה. כי חששתי להרפות ממה שהיה בי. כי חששתי להזדהות עם הבגידה וההתאהבות החדשה שבספר" (עמוד 45).

חברות מסורה

יוסף כהן אלרן מרבה להשתמש בעיניים כמוטיב חוזר ונשנה. במרבית הפסקאות לאורכו של כל הספר מופיעות העיניים של הדמויות בתיאורים כאלה ואחרים. גם אם תיאורן יפה; "ערמוני עיניה" עיניה בכחול עמוק" "עיניים מבריקות, צבען דבש ויש בהן ירוק מסתתר" וכו', לעושר דעתי, לעתים אזכורן היה עודף מידי. תחילתה של העלילה בגבר, נתי, שקושר גורלו עם חני בעבותות אהבה גדולה. השניים באים בברית נישואין ואהבתם מרקיעה לשחקים ומכבירה. אהבתם מתבססת על חברות מסורה, משיכה פיזית עצומה ופתיחות ורבלית כנה (בפרט ובמיוחד בעשורים הראשונים של חייהם המשותפים). "חני שלי", כך הוא מכנה אותה. היא כל עולמו. הוא - אהבת חייה, מושא לגאוותה ונשוא הערצתה. עזה אהבתם למרות שעל מציאות חייהם נוחתים משברים, פגעים ותחלואים. נבצר מחני לשאת ברחמה ילוד זמן רב חרף ניסיונות רבים אך כושלים. תסכוליה חובטים בה קשות והיא מבקשת ומתירה לבעלה להשתחרר מכבלי הנישואין עמה כדי שיבנה לו משפחה עם אישה אחרת, פורייה. איזו הקרבה! איזו גדלות-נפש! נתי אינו מסכין כלל עם בקשתה זו ומגלה מסירות רבה לה ולנישואין אף שתסכוליו אינם מרפים ממנו. לרגע חלף הגיג בראשי, לו היו נעזרים בפונדקאות או אולי באימוץ שמא היה עתידם שונה?! אהבתו האבסולוטית ומסירותו של נתי לחני בצוק העתים הללו מזכירה לי את אהבתו המסורה של אלקנה לאשתו פנינה (ספר שמואל) אשר חרף עקרותה לא שילח אותה אלקנה מעל פניו וגרשה למרות זכותו על-פי דין תורה, אלא נשא על פניה אישה נוספת, את חנה, אותה אהב בכל נימי נפשו ועדיין כבודה של פנינה כאישה החוקית-הבכירה לא נפקד. נתי מכיר אישה נוספת שחודרת לחייו בסערה. מירה שמה. רופאה, אשת-איש. הם מנהלים זמן רב קשר רומנטי "גנוב". תיאורים חדורי תשוקה לוהבת עמוסים בכמיהה ולהט מערסלים את קשר האהבה הזאת. נתי מתחבט ומתייסר בגין מעשה בגידתו בחני שלו (בעת ההיא לא מכנה נתי את חני כ"חני שלי " אלא רק - חני. הכינוי הזה שב רק לאחר מותה). הקשר של נתי ומירה מתהדק לכדי אהבה אדירה אשר מפרה את השניים בתלות נפשית-פיזית הדדית.

יסורי מצפון

למרבה הצער והדאבון, חני לוקה במחלה קשה שמנוונת את גופה החטוב לכדי כלי שבר רצוץ ונפשה נלכדת ברשת דיכאון. שוב חני מגלה גבהות - נפש ומציעה לבעלה לתור אחר אושרו במקום אחר. היא ידעה בתוככי לבה, כך חשתי, שהוא נקשר לאישה אחרת. נתי הרגיש מבטל את הצעתה במחי-יד, אולי בשל ייסורי מצפון שלפתוהו או אולי בשל נכמרות רחמיו על אשת נעוריו האהובה. לקראת סופו של הסיפור, חני שבה אל בוראה ונגאלה נפשה מכאבי-תופת גופה. נתי חש את כובד מצפונו מכה בו ללא רחם בשל בגידתו באמות המוסר ובנאמנות לחני. חני שלו. הוא אינו מסוגל עוד לחיות בין כתלי הבית בו נשמתה של חני באה, אף בחלומותיו. הוא מגיע להחלטה משמעותית וכבדת משקל אשר תטה את חייו לכאן או לכאן. בתום הקריאה, כבד עלי לבי. סופה הטרגי של חני הכביד עלי. אהבתי את דמותה, את שמחת החיים שפעמה בה בימות האושר, את טוהר אהבתה לאלוף חייה, את שתיקותיה בן התבצרה על-מנת לא להכביד על נשוא אהבתה, את בקשתה האחרונה מבעלה להחדיר זרעו לתוכה, גם אם לבטלה, בטרם תונע נשמתה אלי בוראה (מעין אקט סימבולי. ליטול עמה, לעולם הבא, את זרעו של בעלה. אותו זרע שלא הצליחה להפרות לכדי חיים חדשים). אהבתי את חני. את חני שלו. את האישה הזאת שהתענגה על פיסת עוגת גבינה פירורים. את האישה הזאת שהיה לה ירוק בעיניים ולובן טהור בנשמה. הרהרתי רבות אודות שמו של הספר - "שתי ימי חיי". מובן לי הסבר הפשט; שתי נשים. שתי אהבות. שתי תקופות חיים. שני תרחישים בתוך מצב נתון. אולם ההנתי לגעת גם בדרש ושלוחותיו; הספרה שתיים הבהבה והורתה לי על כיוון של שתי הישויות שחבויות בנתי; האחת - הסופר, השנייה - נתי המאהב. עוד הסבה את תשומת לבי הספרה שתיים בהקשר לשתי ה"מכות" שנחתו על חני ובעקיפין גם על נתי; האחת-אי יכולתה ללדת והשנייה - המחלה האנושה בה לקתה. השתיים הללו היטו את גורלם כמסופר. ואולי הספרה שתיים הנדונה יכולה לשמש את המצב שתיארתי לעיל-סופר כותב על סופר. כמו ביתר ספריו, יוסף כהן אלרן מנצח בשרביט כתיבתו, בבהירות תיאוריו וברהיטות שפתו. אמן של מילים, כבר אמרתי?! לפי כך, אני ממליצה בחום רב לקרוא את הספר הנפלא והמרגש הזה - "שתי ימי חיי".