דוד גרוסמן הגיע למסקנה ש-75% מהמוסלמים שחיו בארץ בשלהי התקופה העות'מאנית היו מהגרים או צאצאי מהגרים שאבותיהם הגיעו לאחר 1882. מספר המוסלמים הוותיקים ב-1914 היה 228,000 וכ-50% מכלל המוסלמים שמנו למעלה מ-500,000 היו מהגרים דור ראשון.
ג'סטין מקרטי
ג'סטין מקרטי פירסם מחקר ב-1990 בו הגיע למסקנה שהגורם לגידול המשמעותי של האוכלוסייה המוסלמית בארץ בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 היה הריבוי הטבעי הגבוה של המוסלמים, הירידה בתמותת תינוקות, העלייה בתוחלת החיים והירידה בתמותה. מקרטי בדעה שההגירה המוסלמית לארץ הייתה גורם זניח.
קבוצה של חוקרים דוחה את התזה של מקרטי ומביאה ראיות שההגירה הייתה מרכיב חשוב בגידול האוכלוסייה המוסלמית. החוקרים מצאו מספר פגמים בשיטת המחקר של מקרטי והעיקרית שבהם - הסתמכות על מקורות עות'מאניים בלבד שהיו בהם ליקויים לא מעטים.
ההגירה כגורם משמעותי
- ארץ דלילת אוכלוסין -דוד גרוסמן ויהושע בן אריה ערכו סקרים גאוגרפיים ומצאו שחלקים לא מבוטלים מהארץ היו ריקים או דלי אוכלוסייה. בסנג'ק ירושלים החלק המזרחי, המדברי היה ריק מאוכלוסייה. הריכוז העיקרי היה בחלק ההררי. בסנג'ק עזה האזור הכפרי של מישור החוף היה דל אוכלוסין. החלק המזרחי ריק לגמרי וריכוזי היישובים היו בצפון ומערב הסנג'ק. יישובי הקבע היו ברובם קטנים ומיעוטם בינוניים וגדולים . בסנג'ק עכו החלק המזרחי של מישור החוף, עמק יזרעאל, בקעת הירדן והחולה, גוש כורזין והחלק המזרחי של הגליל התחתון לא היו מיושבים. ריכוזי הכפרים היו בגליל התחתון המערבי ובאזור ההררי. בסנג'ק שכם הריכוז העיקרי של היישובים היה בחלק ההררי. המורדות לבקעת הירדן וחלק ממישור החוף שנכלל בסנג'ק היו ריקים מיישובים.
- גידול האוכלוסייה המוסלמית - האוכלוסייה המוסלמית גדלה מכ 80,000 ב-1526 לכ-246,000 ב-1800, ולכ-432,000 ב-1890. ב-1914 מנתה האוכלוסייה המוסלמית כ-525,000 נפש.
על-פי חישובים אלה הפריצה הגדולה מבחינת גידול האוכלוסייה המוסלמית הייתה בין 1860 ל-1914.
בין 1526 ל 1800: 207.5% (או 0.76% לשנה בממוצע)
בין 1800 ל 1890: 75.6% (או 0.84% לשנה בממוצע)
בין 1800 ל 1914: 113.4% (או 0.99% לשנה בממוצע)
בין 1860 ל 1914: 71.4% (או 1.3% לשנה בבמוצע)
- ההגירה המוסלמית לארץ - דוד גרוסמן סקר את מקורות ההגירה לארץ והביא ראיות על המדיניות לעידוד ההגירה של השלטון העות'מאני בארץ ועל ההגירה המוסלמית מארצות ערב והאיסלאם במאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20. השלטון העות'מאני היה מודע היטב למצב של תת- איכלוס, כתב דוד גרוסמן במחקרו, ונקט במדיניות של עידוד התיישבות באזורים מאוכלסים בדלילות. גם יצחק בן צבי קבע במחקרו שהשלטון העות'מאני פתח את שעריו להגירה וכתוצאה מכך החלה לארץ הגירה מאפריקה המערבית והמרכזית, מאסיה המרכזית והצפונית, מאירופה ואף מאמריקה. ההגירה מארצות ערב והאיסלאם נבעה מפגעי טבע- רעב, מגיפות- בארצות מוצאם, חיפוש אחר פרנסה או בריחה בשל מדיניות הגיוס או כובד עול המיסים. אחת התופעות השכיחות הייתה הבריחה מעבודות כפיה ועריקה מהצבא. השלטון המצרי ששלט בארץ בין 1831 - 1841 יישב את עודפי האוכלוסייה שלו בארץ וגם עסק ביבוא פועלים לצורך ביצוע מפעלים שונים. העולם המוסלמי היה המקור העיקרי להגירה.
האוכלוסייה המוסלמית גדלה כתוצאה מהגירה של מוסלמים לארץ. על ההגירה המוסלמית לערים ניתן ללמוד משמות השכונות בערים. בירושלים היה רובע מוגרבי, כלומר מצפון אפריקה, בחברון, צפת ועזה היו שכונות כורדיות, בעזה ורמלה היו שכונות תורכמניות. ברמלה הייתה שכונה מצרית ובעזה, ירושלים, צפת ורמלה היו שכונות ממלוכיות.
אוכלוסיית המהגרים הייתה מגוונת של אלג'ירים, כורדים, צ'רקסים, מצרים, בוסניים, סודאנים, ערבים משבט הזועביה שמוצאם מעירק וערבים מחצי האי ערב.
התמונה המצטיירת מסקירתו וממחקרים נוספים היא שעיקר ההגירה המוסלמית הייתה לגליל, מפרץ חיפה-עכו, עמק יזרעאל, עמק בית שאן, עמק החולה, בקעת הירדן, אזור החוף בין יפו לעזה והאזור דרומית לירושלים.
- הפלישות של הבדווים - מצב הביטחון המעורער נוצל ע"י שבטים נוודים בדווים. במאה ה- 16 עמדו לרשות מושלי הסנג'קים יחידות צבא שעצרו את חדירת הבדווים לארץ. אבל בשלהי המאה ה- 16 החלו יחידות הצבא להזניח את תפקידן. הם חדלו להגן על שיירות עולי הרגל למכה ואף מכרו נשק לבדווים. במשך המאות ה- 17 - 19 הבדווים שחנו בגבולות הארץ ורכשו נשק ניצלו את המצב וחזרו לפלוש לתחומי הארץ. הפלישות הבדוויות התגברו בשל הצטרפות בדווים מחצי האי ערב לפלישות. הגורמים לפלישות של הנוודים היו החיפוש אחר שטחי מרעה, בריחה מגאולת דם, סכסוכים בין חמולות וחיפוש אמצעי מחייה. הבדווים פשטו על פני השדות עם עדריהם ופגעו בחקלאים, הם תקפו את שיירות עולי הרגל ואת שיירות הסוחרים ופגעו במסחר. הפשיטות פגעו בעיקר בסנג'ק עזה וירושלים ובסנג'ק צפת, בגליל ובעמק יזרעאל. כמו-כן, היו שבטים נוודים ערבים ותורכמנים בסנג'ק שכם ועזה. לאור ההחמרה במצב ולאחר שאמצעים שונים לרסן את הבדווים נכשלו החל השלטון העות'מאני בהקמת מבצרים בדרכים הראשיות במחצית השנייה של המאה ה- 16 והציב בהם צבא. אבל, השלטון העות'מאני לא הצליח לבלום את פשיטות הבדווים שהקימו את אוהליהם בתחומי הארץ. הבדווים אף השלטו בתקופות שונות על חלקים מהארץ. ד"ר יובל ארנון- אוחנה, תיאר במחקרו את מפת ההתיישבות של בדווים במאה ה-19:
שבט ערב אל-סעאידה הגיע ממצרים והתיישב באזור חיפה.
השבט הבדווי אל-שקיראת שהתיישב באזור חיפה.
שבט ערב אל-זבידאת התיישב באזור שפרעם.
השבטים ערב אל - עראמשה, ערב אל שמאליה וערב אל הייב חדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו.
שבט התעאמרה התיישב במורדות הרי יהודה באזור בית לחם וחברון.
רוב השבטים הבדווים העדיפו את חוף הים, עמק יזרעאל, עמק בית שאן ובקעת הירדן. חדירת השבטים הבדווים לגליל הייתה פועל יוצא של הידלדלות האוכלוסייה בגליל, עקב המדיניות של השליטים השונים והמלחמות הבלתי פוסקות שפגעו קשה באוכלוסייה הכפרית. הבדווים התיישבו בשטחים דלי אוכלוסין: בעמקים שהיו אזורי ביצות - עמק יזרעאל, עמק בית שאן ועמק זבולון, אך חלקם העדיפו להתיישב באזורים דלי אוכלוסין כמו הר מירון ואזור אלונים- שפרעם. הבדווים גם לא היססו להציק לכפריים ולאלצם לעזוב והשתלטו על אדמותיהם.
יצחק בן צבי כתב שעל ההגירה המוסלמית לערים ניתן ללמוד משמות השכונות בערים. בירושלים היה רובע מוגרבי, כלומר מצפון אפריקה, בחברון, צפת ועזה היו שכונות כורדיות, בעזה ורמלה היו שכונות תורכמניות. ברמלה הייתה שכונה מצרית ובעזה, ירושלים, צפת ורמלה היו שכונות ממלוכיות. כמו-כן, היו שבטים נוודים ערבים בסנג'ק שכם ועזה, ושבטים נוודים תורכמנים בסנג'ק שכם וצפת. הם היו נוודים למחצה. בגליל הייתה אוכלוסייה מוסלמית מגוונת של אלג'ירים, כורדים, צ'רקסים, מצרים, שבטים ערביים ועוד... רות קרק - קבעה שהערים יפו וחיפה מכל שאר ערי החוף משכו ב - 30 השנים האחרונות לשלטון העות'מאני אוכלוסייה מאזורים כפריים ועירוניים ומהגרים מחוץ לפלשתינה.
- היקף ההגירה המוסלמית - הדמוגרף רוברטו באקי שחקר את גידול האוכלוסין תחת השלטון העות'מאני קבע שבין 1800 ל-1914 היה גידול שנתי ממוצע של 6,000 - 7,000 במספר המהגרים הערבים לפלשתינה. בין 1800 ל-1914 הגיעו בין 684,00 ל-798,000 מהגרים מוסלמים לארץ. באקי העריך שלפחות 1/3מגידול האוכלוסייה נבע מהגירה.
דוד גרוסמן הגיע למסקנה שההגירה תרמה לגידול הדמוגרפי בשלהי המאה ה-19 כ-1/3 מהאוכלוסייה ומכל ההגירות ההגירה המצרית תרמה את המספר הגבוה ביותר לגידול הדמוגרפי. גרוסמן קבע שב-1914 היה מספר המוסלמים הוותיקים בארץ 228,000 וכל השאר היו מהגרים. הוא העריך שהאוכלוסייה ב-1914 מנתה בין 650,000 ל-700,000 נפש. 70,000 מתוכם היו נוצרים ו-94,000 היו יהודים כך שמספר המהגרים המוסלמים היה כ-300,000. הוא העריך ש-75% מהמוסלמים היו מהגרים או צאצאי מהגרים שאבותיהם הגיעו לאחר 1882. על-פי הערכות אלה ב-1914 כ-50% מהמוסלמים בארץ היו מהגרים.
עוזיאל שמלץ הביא נתונים ממיפקד 1905 באזור ירושלים והביא ראיות שאחוז המהגרים המוסלמים בקרב אוכלוסיית אזור ירושלים היה משמעותי: 42.2% מאסיה, 25.0% מטורקיה ו-45.0% מאפריקה. על סמך נתונים אלה העריך עוזיאל שמלץ שההגירה לארץ של מוסלמים באזורים אלה הייתה משמעותית ביותר והגיעה ל-53%. שמלץ העריך שתנועת הגירה של נתינים עות'מאנים הייתה גם לחלקים אחרים של הארץ וההגירה נבעה מסיבות כלכליות או דתיות. הוא גם סבור ש"יש מקום לספק אם הדבר נירשם במידה מספקת".
ג'ואן פיטרס קבעה שב-1882 חיו בארץ 141,000 מוסלמים תושבי קבע. 25% מתוכם. כלומר, 30,000 הגיעו בין 1830 ו-1882. רובם הגיעו בזמן הכיבוש המצרי בין 1830 - 1840, ביוזמה מצרית, והמצרים הושיבו אותם באזור החוף בין עזה ליפו, בעמק בית שאן, בשכם, ובעכו.
בקיצור, היקף ההגירה לארץ שנבע מבעיות בארצות המוצא, מצד אחד, ומעידוד ההגירה לארץ ע"י השלטון העות'מאני, והפלישות הבדוויות, מצד שני. היקף השטחים הבלתי- מעובדים מסביר את הגורם לעידוד ההגירה לארץ ואת ההתיישבות החקלאית של המהגרים. בניגוד לארצות ערב, הארץ נהנתה מהשקעות הון יהודי וגרמני ושל קונסולים ומוסדות דת וענף ההדרים והיישובים היהודיים יצרו מקורות תעסוקה לפועלים ומשכו הגירה. הפער ברמות השכר ורמת החיים בין ארצות ערב והארץ בשלהי השלטון העותמאני תרמו אף הם את תרומתם להגירה.
