לאחרונה מדובר רבות על מציאות אלטרנטיבית, חדשות אלטרנטיביות, אז למה לא אמנות אלטרנטיבית? ואולי הכל התחיל דווקא מזו האחרונה. כך, אמנים עכשוויים מציגים עבודות אמנות, ומצליחים לשכנע את הקהל והאספנים שהם הם המילה האחרונה: מרסל דושן הוסיף למונה ליזה שפם ומאז הוא כבר בפנתאון האמנות, בסקיאט התחיל ב"קשקוש" על קירות ברחוב, מאוריציו קטלן "עובד עלינו" בגלוי. להבדיל מהאמנים הנ"ל שזכו להכרה גם בגלל כשרונם האמיתי, רבים תופסים טרמפ על טרנד מאוד מקובל לאחרונה: מחווה לאמנים אחרים, ("ניכוס" או "נעכס"?). וכאן הכל מותר: יצירה של אמן ידוע, מתייחסים אליה, נותנים לה כבוד(homage), אך גם מסרסים אותה. האם אין זה שווה בנזק לזיוף אותו אנו מרבים להשמיץ? תערוכה נרחבת המוקדשת לזיוף מוצגת כעת באמנות במוזאון ת"א (אוצר: לוריא). עובדים עלינו? מאוריציו קטלן זוכה לאחרונה להכרה אמנותית ומחירים גבוהים לעבודותיו. את המוניטין שלו רכש בעזרת גימיקים תקשורתיים, שנבעו לעיתים מתום לב ופתרונות יצירתיים: כאשר לא הצליח ליצור עבודות לתערוכה שהוזמנה אצלו "פיברק" חבל שהשתלשל מחלון האולם החוצה וטען שפורץ פרץ וגנב את כולן. הקהל הנדהם שנכנס לאולם הריק הגיב בחיוך סלחני עד אהדה לטריק ההומוריסטי. בהמשך, הפתיע אומנם ביצירות עם "פאנץ'" מאתגר: הוא הציג את דמות האפיפיור שוכב על הרצפה, אך זה לא נראה לו פרובוקטיבי מספיק, עד שמצא פתרון: הוא הוסיף למרגלות האפיפיור אבן גדולה, כשהמשמעות היא שהכס הקדוש נפל עקב זריקת אבן עליו. היצירה הזו כבר הפכה לאייקון תקשורתי משמעותי וקטלן הפך לדמות מבוקשת בסצנת האמנות. אלא שהוא אינו אוהב להתראיין ולהופיע לפני המצלמה. מזה כמה שנים הוא מחזיק כפיל שמתראיין בשמו ומופיע ברבים בפתיחות תערוכותיו. אבל האם אין זו אחיזת עיניים? אלו שמכירים אותו מעידים כי הוא צנוע ועניו ומתרחק מהרעשים התקשורתיים. הוא נולד למשפחה ענייה ולדבריו החליט לצאת בכל מחיר מהעליבות מתוכה צמח. בתערוכה האחרונה שלו במוזאון גוגנהיים הוצגו רב עבודותיו. קטלן הציג אותן כשהן משתלשלות מהתקרה (כולל החמור המפוחלץ בגודל אמיתי והסנאי שיירה בראשו), מבצע לוגיסטי שדרש איזון וחישובים של כובד ומשקל. גם בנקסי, שהעתקים מעבודותיו מוצגים כעת בזאפא בארנה הרצליה, יצר סביבו הילה של רואה ובלתי נראה, עד כי חדשים לבקרים מתקבלות עדויות סותרות על מיקומו המיסתורי. בנקסי הוא שם העט של אמן גרפיטי ואקטיביסט חברתי שעבודותיו זוכות להצלחה מסחרית ואמנותית. בנקסי מתייחס לאמונות הרווחות בציבור, לאייקונים ידועים, ובעזרת טוויסט הומוריסטי מעמיד אותם במקום אחר לגמרי, תוך כדי ביקורת חברתית. כך הוא לועג לקפיטליזם המערבי ורדיפת הקניות, יוצר מחווה לאנדי וורהול ע"י שכפול דיוקן של הדוגמנית קיית' מוס, כדוגמת שכפול פניה של מרלין מונרו, ועוד.

"אני ציירים"

במוזאון תל אביב מוצגת כעת תערוכתו של יאיר גרבוז "אני ציירים", לרגל זכייתו בפרס רפפורט לאמן ישראלי בכיר. בתערוכה מוצגים ציורים מחמש השנים האחרונות, ומתגלה בהם ההומור הוויזואלי והלשוני של גרבוז. שם התערוכה "אני ציירים", מרמז על עבודות המחווה וההתייחסות שלו לציירים אחרים. במקבץ חיקויים של ציירים מערביים מודרניסטיים כמו בונאר, מאטיס, פיקאסו, סוטין, ברנקוזי, מירו, הוא בוחן את הצופה באזכורים מיצירותיהם. לדוגמה, את השם "מירו" הוא יוצר מפרוק המשפט " מירו צה עוד? " וכו'. גרבוז עושה מחווה לאמנות האפריקנית ומגלה אמפתיה עמוקה ל"פרא האציל" השחור. קשה להבין טענה שהוא יצא נגד עדות מזרח, כפי שאחדים ניסו לייחס לו, בטעות. יאיר גרבוז (נולד ב-1945), צייר, סאטיריקן, מורה לאמנות ופובליציסט ישראלי, זכה לאחרונה לפרסום, לאו-דווקא בשל זכייתו בפרס רפופורט לאמנים בכירים ותערוכתו הנרחבת במוזאון ת"א, אלא בשל הפולמוס שעוררה בחירתו לפרס ישראל לאמנות פלסטית. בנאומו התייחס גרבוז ל"מנשקי קמיעות ועובדי אלילים" (הטקסט נבדק בטלוויזיה) וקומם עליו גורמים שמצאו עצמם נפגעים מכך. מתוך ארבעה שופטים שתמכו בבחירתו אחד מהם פסל אותה וכך נפסלה בחירתו לגמרי ונגנז השנה הפרס לאמנות פלסטית (150000ש"ח), וחבל. גרבוז נולד בגבעתיים, היה חבר קיבוץ כפר החורש. למד ציור אצל רפי לביא ובמכון אבני. תערוכת היחיד הראשונה שלו הייתה בשנת 1967, ומאז הציג עשרות תערוכות במוזאונים ובגלריות בארץ ובעולם. גרבוז נמנה בין כותבי המוסף הסאטירי "דבר אחר" של העיתון "דבר" תחת השם י. פולני. על עבודתו זו זכה בפרס סוקולוב לעיתונאות ב-1993. הוא כתב את הספר "תמיד פולני", לקט מעובד של רשימותיו ההומוריסטיות בעיתון, המבוססות על חייו האישיים. בשנת 2004 זכה בפרס א.מ.ת. עד שנת 2008, שימש גרבוז כראש המדרשה להכשרת מורים לאמנות במכללת בית ברל.

שאלה אתית, ומה הפתרון הנכון?

מחווה נרחבת לאמנות אפריקנית מוצגת באגף החדש במוזאון ת"א. אירוע יוצא דופן העלה שאלה אתית שגרמה למוזאון כאב ראש ניכר. אחד המציגים הגדולים, צלם אפריקני, הואשם לאחרונה (לאחר תליית המוצגים) ברצח בארצו ונכלא שם. נשאלה השאלה האם להוריד את עבודותיו התופסות שני קירות שלמים ומציגות תופעה מעניינת בתרבות אפריקנית, או להשאירן. המוזאון מצא פתרון יצירתי: השאיר את הצילומים על-כנם, תלה על הקיר דף הסבר, המציג את הבעיה והשאיר את השאלה לדיון לקהל הרחב....