בית שייח מוראד, הוקם בסוף המאה ה-19 בראש גבעה ממערב לנחל איילון כבית פרדס שנועד להשקות את פרדסי ההדרים סביבו. הבית חלש על צירים מרכזים מיפו לירושלים. הבית נבנה כבית סגור מוקף חומה להגנה . בצילומי אוויר ובמפות היסטוריות, נראה הבית מוקף פרדסים. לא ידוע בוודאות מי היו בעליו המקוריים ומי התגורר בו בתחילתו. יש הטוענים ומסתמכים על מסמכים ומקורות שונים, כי בבית התגורר השייח' מוראד ולכן יש הקוראים לבית "בית שייח' מוראד. על-פי רישומי שלטונות המנדט הבריטי, הבית היה ב-1943 רובו בבעלות מוסטפא איוב אל עסאווי, ומקצתו בבעלות סעיד אבו ג'ולה.
כבתי באר רבים ביפו וסביבותיה, נבנה בית שיח' מוראד בשלבים. בתחילתו במאה ה-19 היה הבית בית בן קומה אחת בנוי מאבן כורכר וסביבו חצר ומתחם שכלל באר בעומק של 35 מטרים, בריכת אגירה מחסנים, מגורים לפועלים, אורווה לסוסים ואבן שתיה(סביל) גדולה מפוארת שנבנתה בחומה המזרחית של הבית הפונה אל הדרך הראשית למען עוברי האורח, וכן נבנה סביל קטן הפונה לחצר הפנימית.
במתחם הדרומי של חצר הבית שכנו בית האריזה אורוות סוסים בעלי חיים ובכניסה הדרומית של חצר הבית נבנה שער גבוה ככל הנראה כדי לאפשר כניסת גמלים. המתחם הצפוני, שבו גם הייתה הבריכה, שימש למגורי המשפחה.
בראשית המאה ה-20 נוספה לו קומת מגורים שנייה. הייתה זו קומת מגורים מפוארת שהצטיינה בתקרות גבוהות חלונות מקושתים בציורי קיר ובאריחים ובמרצפות מעוטרים. סימנים אלה מעידים כי בבית התגורר אדם או משפחה במעמד מיוחס, קירות הבית החיצוניים כוסו בטיח בצבע גוון אדום ומכאן הכינוי שדבק בו "הבית האדום". עד היום נשאר הצבע האדום על קירותיו החיצוניים של המבנה אולם הצבע דהה משהו עם השנים.
בהתחלה נשאבו המים מהבאר באמצעות אנטיליה, הוזרמו לבריכת אגירה, וממנה הושקו הפרדסים שסביב הבית באמצעות תעלות. בשנות ה-40 של המאה ה-20 הותקנו בבאר משאבות המופעלות במנוע דיזל, אך אלה פעלו זמן קצר, שכן עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה חלה ירידה ביצוא פרי ההדר והדבר הביא להפסקת פעילות הפרדס.
