גילוי נאות - רציתי לומר כמה מילים על "כולם היו פניי" של נורית חברתי המכובדת, אבל אני מוצא עצמי מביט לאחור אל "שאון החול מתקתק בשקט", ספר שיריה - החול ההוא שזוחל בלילה ומשנה צורה מבוקר לבוקר מבלי שנבחין - אבל זה אולי כמו בן-אדם, שקם בכל בוקר ומבלי שירגיש הוא כבר שונה, כי נוסף עליו עוד יום, וביום האחד הזה אינו חש ואינו מבחין בשינוי שחל בו. כך קורה, שכל הפָנים שציירה נורית הם אותם הפָנים, שבכל פעם לובשים הבעה אחרת, ובאמנות הזאת שלה, שהיא מחקר מתמשך בפני עצמו, הרי נעשתה, להבדיל, כמי שתורמת את גופה למדע, במקרה זה את פניה. הנה פניי, היא אומרת, פנים בהשתנות, באלף הבעות - ואני רוצה לדעת את כולן. נורית, אמנית רב-תחומית שכל הגבולות פרוצים בפניה - בתחקיריה, בעבודתה, באמנותה - מתכוונת ככל הנראה להגיע לכל האלף: לַהפתעה, לַתהייה, לַתמיהה, לַכעס, לַבהייה, לַשיממון, לַאכזבה, לַאדישות - ועוד ככל שנוכל למצוא שמות תואר לאותם פנים שלה, אותם היא מציגה לפנינו. יש שם הכול, ככל שהייתה יכולה להעלות על פניה רבי ההבעה. כך הוא הספר "כולם היו פניי", שמביא חלק מעבודת מחקר אדירה לדעתי, עבודת שנים שמתחילה עוד בשיריה - או גם בשיריה - שנקבצו בספר השירים "שאון החול מתקתק בשקט". תשמעו שורות אחדות של שיר על ציור: דַּף לָבָן נוֹפֵל קָרְבָּן הוֹפֵךְ לְקַו וְכֶתֶם אוֹת חוֹתֵם מַרְאוֹת זה נהדר, המילים שלה, וגם התהליך שהיא מתארת - וכאן אפילו נורית עצמה מצטטת לרוב משיריה ומלווה את ציורי הפָנים שלה. היא לשה את הספר בשפה העברית ומלהטטת בה, כמו שהיא לשה כאן בצבע, ואני מוצא כמובן בספר הזה, חיבור חזק לשירים. ולמה אני אומר ספר? כי הוא מודפס על נייר, כי הוא כרוך, הוא נתון לאחיזה ולדפדוף. אבל זהו ספר שהוא תערוכה גדולה, למדנית, מודפסת. ואם נחזור, הרי שַם בשירים התחילה מבחינתי את ציורי פניה, בהיותה תוהה על החיים, ועל העולם, ועל אמנותה ושירתה והוויתה ויֵתר מעשיה, וכך על עצמה כאדם, כאישה וכיוצרת. כי יש בזה איזו התבוננות עוּבָרית ששואלת: לאן אני לאחר הכל מכוּוֵנת להיוולד. ואל מה אני צפויה לבקוע. האם אני מילים וצבע או שמא אני גוף שנושא אותם. שמביא אותם לעולם. והתהייה הזאת נמשכת גם כאשר היא כבר ניצבת בשר ודם בתוך האור, שאז היא מבחינה היטב בצורת עצמה וחשה את מלוא ישותה. יָצָאתִי לִרְאוֹת אֵיךְ אֱלֹהִים מְפַסֵּל וּמָה הוּא עוֹשֶׂה ובכן מה ראתה ומה למדה מאלוהים? האם כתיבתה היא ציוריה שילדו מילים, או האם ציוריה הם המילים שנשפכו בצבע על הבד? האם הלא-מודע שלה מוליד את אותם גוונים וצורות שלא ציפתה להם? יש משהו כמעט מיסטי בהסתכלות הזאת, בתהייה על הדברים. בחיפוש המתמיד אחר מה שאיננו רואים, שאיננו שומעים. דברים שזורמים לידינו ובַנו, ואנו מבחינים בהם רק בדיעבד. כך לא פעם יכולה יצירה להוביל את היוצר לאו-דווקא אל המקום שאליו רצה להגיע, ומי שיוצר יודע זאת. בְּצִיּוּר שֶׁצִּיַּרְתִּי בְּגִיר דָּם יֶדַע וּמִכְחוֹל כָּחֹל לֹא הָיָה הַכָּחֹל שֶׁל יוֹם הָאֶתְמוֹל ובכן מה רואֵה האמן בדיעבד ביצירתו? האם יכול אמן שסיים עבודתו לראות באמת את יצירתו כגמורה - או שמא בעיניו היא זקוקה תמיד לנגיעות נוספות, לתיקונים, לבל תהיה חסרה? שמא תהיה בלתי מסַפקת? זה מביא ככל הנראה את האמן לנסות ולהביט לתוך עצמו, לַתור ככל האפשר אחר המקור של נביעתו. האם הוא רואה אז את עצמו שונה, בגוונים אחרים? וקודם כל אלה שמציירים את עצמם: הלא הם מעלים על הבד את האוטוביוגרפיה של גופם? בוודאי הם תוהים אחר כך אם הדמות שמביטה אליהם מתוך בד הציור היא הדמות שלהם. אם הדמות הזאת אינה אלא הם עצמם? וכאן אנו באים אל היוצרת עצמה, נוגעים בה. כאשר היא נחשפת כך מול עצמה, מציירת על בד את הפְנים שלה דרך פָניה בעודה מתלבטת ומחפשת באומץ את הגדרת עצמה. כאן היא נחשפת גם אלינו, המתבוננים. כאן אנחנו אכן נוגעים בה. צָלַלְתִּי עָמֹק לִתְהוֹמוֹת נַפְשִׁי לְסַפֵּר עַל צֵל שֶׁלֹּא הִתְעַצֵּל לְהָאִיר אוֹתִי מִמְּקוֹמוֹ הָאָפֵל מה היא מגלה שם במצולות שלה? לאלו עומקים היא חודרת כדי למצוא את המבוע שלה? - זהו דיון שהיא עורכת עם עצמה על עצמה, ועל מהות יצירתה ומהות היצירה בכלל. שמא זאת נעשתה תחליף חיים, תחליף חייה. יצירה שתאמר הנה אני בכל יום, כאותו מספר שנות החיים שהיו לי. ואם נחזור שוב לאחור, הרי השקט, סוד לחשו של החול שעליו כתבה, שאותו קלטה, הוא שקט שמלכד את פרסומיה של נורית לכדי חטיבה אחת על אמנות, על שירה ועל ציור, ועל עצם ההסתכלות ביצירה אמנותית של אחֵר. כי לדעת להסתכל זאת אמנות בפני עצמה. הייתי מגדיר אותה כתת סוגה באמנות. ויש שיאמרו הלא זאת אוריינות. הסתכלות שיש בה התבוננות והקשבה שלוחשת לנו, ואומרת גם, שאולי השלם שלנו, של חיינו, הוא פחות מסך חלקינו. כמו שהחיים הם פחות מסך חלקיהם. ושמא את זה באה נורית להוכיח לעצמה וגם לנו - כי אותן השתנויות חרישיות ושקטות של פנינו, תזוזות נסתרות אלה משנות אותנו לאט-לאט, מבלי שנרגיש את עצם ההוויַה שלנו ואת מה שמתרחש סביבנו. ואם יש תוהים במה דברים אמורים, בציור או בשירה, ואולי במוזיקה - ובכן אומר כי דעתי ששלושת הדברים הם היינו הך.