כירושלמי בדם, ידע מאיר גבאי להעלות נשכחות ולספר על הימים שבהם עובדי הדואר הגיעו לעבודה באוטובוס של 'המקשר', שכן זו הייתה החברה המובילה בירושלים באותם ימים. וכך כתב בנוסטלגיה, כמי שמיטיב להצדיע לעובדי הדואר בראשית ימי הדואר, באותם ימי שנות החמישים והשישים:
"בראשית ימי המדינה, הגיעו לדואר ירושלים באוטובוס "המקשר" או באופניים. כולם בירושלים זוכרים את מוסך "המקשר" המרכזי ורחבת האוטובוסים שלו, מול שיכוני קריית משה בירושלים.
במשרדי הדואר המרכזי, ובמשרדי המרחב של הדואר בירושלים, השתמשו במונחים מנדטוריים, כי אלה היו הימים של עיצוב פני הדואר. עדיין רווחו הטפסים והמושגים של הדואר המנדטורי.
כשעובד סיים עבודה בשלמותה, אמר למנהל שלו: 'אני 'UP TO DAY '. למחלקת תאי הדואר קראו בפשטות מחלקת ה- BOXES ולמחלקת המיון קראו מחלקת ה- SORTING'.
ותיקי הדואר המנדטורי ידעו לספר, כי בכל תקופת המנדט דחקו את רגליהם של פקידים יהודים מעמדות ממשלתיות. בחודש מרס 1948, זמן קצר לפני שהוכרז על הקמת המדינה, הטילו המוסדות העליונים של היישוב היהודי על מר א' שנקר, פקיד הדואר הראשי בירושלים, הוראה להכין מדריכים לשירותי הדואר, כדי ליצור תשתית לדואר עברי. משנודע הדבר לממשל הבריטי בירושלים, הזדרזו והעבירו את מר שנקר מתפקידו ושיבצו אותו בדואר תל אביב.
ההכנות להכשרת פקידים יהודים, שינהלו את הדואר העברי בעת הצורך פסקו לפי שעה, אבל באפריל 1948 העמידו חיילי 'ההגנה', האצ'ל והלח'י משמרות מיוחדים ליד הדואר המרכזי ברחוב יפו 23 בירושלים, והוסכם, שבניין זה יהווה נקודה אסטרטגית חשובה, מהרגע שבו יעזבו הבריטים את הארץ.
המפקדות של שלוש המחתרות דאגו שעובדי דואר יהודים יישארו לישון בבניין באמתלות שונות, כדי שהבניין יישאר בשליטה של יהודים. כבר אז חשו הערבים, שהבניין עובר לכוחות היהודים.
קשה לדמיין זאת, אבל באותה תקופה, היה מוקף הדואר המרכזי, בגדרות תיל צפופות מאד. בבניין ג'נרלי הסמוך לו, ישבה מפקדה בריטית. תושבי ירושלים, יהודים וערבים, היו צריכים לפנות אל הדואר הזמני, שנפתח בבית זילברשטיין, שברחוב כורש הסמוך. במבנה זו רוכזו גם תאי הדואר, דואר חבילות וכל שאר השירותים".
מאיר גבאי הסתובב בשטח כל הזמן, נהג לדלות מפי הוותיקים סיפורים על דואר מימי המנדט, ואת הכל תיעד בלשון קולחת, בכתיבה שכל כולה אהבה והערצה, הערצה לאותם ימי תום, שבהם הכל התחיל מהתחלה, הימים שבהם ניסו לעצב מסורת, וברקע עמדה בכל גדולתה המסורת של השלטון המנדטורי. כך תיאר מאיר גבאי את ימי הדואר הישן, את סיפוריהם של הוותיקים, שניסו ללמוד מן הבריטים:
"עובדי הדואר היהודים ידעו שהם חייבים להסתגל לאורחות השלטון הבריטי. על איגרות הברכה יכולתם למצוא סמלים יהודים וגם תמונות מאירופה וברכות באנגלית...
אל נשכח שמדובר בשנות העשרים, ואז הבריטים שלטו בארץ, והדואר הישראלי היה נתון למרותם. ב 9 בדצמבר 1917 נכנסו האנגלים לירושלים והביאו לכאן מסורת של דואר עם ניסיון ודפוסי עבודה.
משטר של סדר ומשמעת הם הנהיגו בכל רחבי הארץ: הגיע לכאן מנהל כללי, הפוסט מאסטר ג'נרל' ויליאם הדסון. המורשת שלו עדיין נמצאת גם בדואר שלנו. ב 1933 החליף אותו ג'ורג' 'הנרי' וובסטר . מאוחר יותר נבחר וובסטר לכהן כראש עיריית ירושלים.
עובדי הדואר למדו די מהר, שדואר בריטי זה משהו אחר: ראשונים התרגלו הדוורים, שהגיעו מעתה לעבודה עם הופעה מסודרת, עם מדים רשמיים. בכל בוקר נערך מסדר דוורים, והמפקח אלפרד מרום היה שואג במסדר 'INSPECTION' - ועובר על פני השורה בלווית מנהל הדואר מיסטר אליסון., אוי לדוור, שהגיע לא מגולח או לא מצוחצח. המפקד הבריטי ידע להסביר זאת במשפט חד-משמעי:
'דואר בריטי זה לא דואר טורקי'.......ואת זה למדנו מהר".
כמי ששאב מעיינות של סיפורים מעובדי דואר בימי המנדט – מצאנו בסיפוריו גם התייחסות לימי תש"ח, לימים שבהם היה הכרח לכבוש את בניין הדואר ברחוב יפו, סמוך לבניין ג'נרלי, וכך כתב ההיסטוריון הצבאי של דואר ישראל שהיה למוד ניסיון גם מקרבות במגרשי הספורט:
"עזרא יכין נשאר חקוק בהיסטוריה של ירושלים – ובוודאי של דואר ישראל: עם עזיבת הבריטים את ארץ ישראל נערכו כוחות "ההגנה" להגן על ירושלים, ובניין הדואר המרכזי היה בגדר מעוז חיוני.
החודשים שלפני מאי 1948 היו סוערים, וכולם הרגישו, שהשלטון הבריטי הולך לעזוב. היה ברור שקץ שלטון המנדט קרב ובא. בניין הדואר המרכזי שלט על האזור, שכנו בו משרדי מפקדה של הבריטים.
שני עובדי דואר, גרשון לוי ועזרא יכין, אנשי לח'י, הם אלה שתכננו את אבטחת בניין הדואר. חודשי תשרי היו עמוסים במכתבים וכך בחודשים שלאחר מכן. עובדי הדואר בדקו מידע בריטי, כדי להתכונן. את המידע לפעילותם שאבו ממברקים סודיים שהיו במברקה של הדואר. כך למשל, סופר כעבור ימים, כי מנהל דואר מחנה יהודה,
אברהם לוי, שהיה אחראי באותם ימים על המברקה, העביר מידע מאותם מברקים לכוחות המגן הבריטיים ללוחמים העבריים.
האבטחה בבניין הדואר המרכזי הייתה נושא חשוב למעקב. משנטשו פקידי הדואר הערבים את הבניין, נשמו הכוחות לרווחה. חלקם אף זכו לליווי עד קווי העימות. עזרא יכין וחולייתו כבשו את בית הדואר הישן, וגרשון לוי הסתער עם חולייתו על מלון 'פאסט', ששימש מעוז של צלפים ערבים".
ההיסטוריה שעולה מסיפוריו של מאיר גבאי, מוכיחה, כי גבאי לא היה רק עיתונאי, הוא ראה עצמו כמתעד תקופה, כשליח ציבור. מאיר גבאי רצה להאיר פינות נשכחות, ועשה זאת באהבה. מי שקורא את רשימותיו לאורך השנים תופס, שמאיר אכן קיבל עליו ד לספר את הסיפור של דואר ישראל מאחורי הפרגוד, ובד בבד לתת לנו 'טעימות' מחיי היישוב בשנות החמישים והשישים.
סיפורי הדואר שלו היו רק דרך לתאר את החברה הישראלית של אז, את פשטות ההליכות והתמימות של העובדים באותם ימים. 'זו הייתה מדינה אחרת', היה נוהג לומר. בביתו נהג להציג לחבריו אלבומים של תמונות, ארכיון של איש אחד. כאשר במוזאון ארץ ישראל, הציגו ל פני כמה שנים, תערוכה על הספורט הישראלי, יכולת לראות ליד מוצגים רבים את שמו של מאיר גבאי.
באחד העיתונים תאר מאיר גבאי כיצד בחרו בעבר בדואר ישראל את מלכת היופי של הדואר, ואכן ה
עיתון פרסם את תמונתה בשחור לבן, פרי מצלמתו של מאיר גבאי.
תקצר היריעה מלתאר את פועלו של מאיר גבאי, ואני מקווה, שיימצא האיש, שייקח את כל הארכיון שלו, ואת כל האלבומים – כדי לבנות ביוגרפיה אמיתית ועשירה של האיש היקר, הן ככתב ספורט שהיה מחלוצי עיתונות הספורט, והן כמתעד חיי היישוב באותם ימים.
כדובדבן בקצפת, אביא בסוף דבריי, סיפור שהביא בעבר מאיר גבאי כמספר לנו דברי סוד: מאיר ראיין סמוך לקום המדינה את אברהם, לוי שהיה מנהל דואר אגריפס במשך שנים רבות, ומתוך השיחה למד, שאותו מנהל ידע בימי המנדט, לצלם מברקים סודיים שיועדו למפקדה הבריטית ולהעבירם ל'הגנה'.
זה הסיפור בלשונו של מאיר גבאי, האיש והאגדה:
"והנה לפניכם סיפור שלא נשכח, סיפורם של מברקים סודיים שהועברו ל'הגנה':
אברהם לוי שירת כדוור בדואר ירושלים וקודם לתפקיד מפקח שליחים ואקספרס. אברהם לוי משתלב מכאן ואילך בפעילות אפופת סודות, וכך סיפר לי:
"אנשי ארגון ההגנה ידעו על תפקידי במחלקת השליחים. יום אחד קיבלתי צלצול מנחום שדמי, ושלח אותי לשיחה עם חיים בן מנחם, שהפך כעבור שנים למנכ"ל הדואר. בן מנחם קרא לי להגיע לפגישה אישית בביתו והייתה לי הרגשה מוזרה כששמעתי את דבריו. בן מנחם צייד אותי במצלמה זעירה במיוחד והטיל עליי משימה לצלם את המברקים, שנועדו להישלח לנציג העליון ארתור ווקופ. בן מנחם השביע אותי לשמור על סודיות מוחלטת ודרש ממני להעביר לו את המידע בלעדית. אברהם לוי שתרם את תרומתו, באותם ימים לקראת אייר תש"ח הלך בראשית חודש אדר זה לעולמו.
כאשר ביקשו ממנו לחזור ולספר על עזרתו ל'הגנה' – תמיד הצטנע. כששאלנו אותו, איזה חומר היה שם באותם מברקים, ידע לומר בענווה: "היה שם חומר רגיש שנשלח לנציב העליון". במסדר לקראת פסח תש"ח, היה לו חשש כבד. הייתה לו מצלמה זעירה שאותה החביא בנעליים. מאז אותו פסח חלפו שנים, ואת זכרו של אברהם לוי עוד יזכרו לעד בדואר ישראל".
אברהם לוי הסוכן החשאי שלנו, נפטר בשנת תשע"ב, ומעניין היכן נמצאים אותם מברקים שהסגיר ל'הגנה'...לפחות את הסיפור היקר הזה גאל מאיר גבאי והותיר אותו בפנתיאון הדואר. עתה אנו נפרדים ממאיר גבאי, האיש והאגדה.
אולי לאחר רשימה זו, יואילו עורכי ויקיפדיה לכתוב ערך על האיש אציל הנפש, שידע לתעד מתוך מסירות, מתוך קבלת ערכי האמת והיושר. נתפלל, שיצמחו לנו כתבים והיסטוריונים כמותו. יהיה זכרו ברוך.