רעיה הייתה אישה אצילה. היא דיברה אצילה. היא לחמה אצילה. היא לבשה אצילה. היא חכמה אצילה. היא חלקה על זולתה אצילה. דחתה בוטות אצילה. תמכה מתינות אצילה. עמדה אצילה בטרקליני אצולה ועמדה אצילה במשכנות עוני, ופתחה אצילה שערים למי שהעולם נעל אותם עליו, אם תינוק, או תינוקת, אם נער או נערה, אם זקן או זקנה, אם אסיר ציון כאנטולי שירנסקי ואם אסירה כאידה נודל . היא הייתה אצילת ויצ"ו, אצילת ההסתדרות הציונית, אצילת הסוכנות היהודית, אצילת האמנויות, והמדעים, והאחווה היהודית חוצת היבשות. כך אני זוכר אותה, אצילה.
עשר שנים ישבתי לצידה סביב שולחן הנהלת הסוכנות והיהודית וההסתדרות הציונית. הלויאליות שלה לכל מה שהביא אותה להנהגה הייתה מופת. כמי שעמדה בראש ארגון נשים בינלאומי ציוני, WIZO בלע"ז, ויצ"ו במקומותינו, התמסרה מסירות מלאה לכל אחד ואחד ממרכיבי הגדרת תנועתה.
ארגון - היא ידעה כי ארגון הוא כוח. כי ארגון הוא הפרוזה העושה את הסיפור המהותי לקריא, לנגיש, למשפיע, ליציב. היה בדבקותה בארגון מעין אמירה של חמלה על הנונשלנטיות שאפיינה ראשי ציבור שהניחו תשתית של סיסמאות ושל פרזות ודימו לנפשם כי על אלה הם בונים תנועה ציונית. היא לא התווכחה. לא הטיפה. ארנה.
נשים - היא זיהתה בהן את נושאות האמונה במעשה היום יומי, את בעלות הנפש הבוררת למצוא עצמה בהבאת אושר לצמאי האושר, את נשות החיל הפעילות העמלניות בקהילה הקרובה, בכלל ישראל. היא לא הייתה קול פמיניסטי. היא לא תבעה זכויות גם בעולם שלא נידב זכויות, אבל תבעה מן העולם העסקני הגברי להכיר בכוחה של האישה היוצאת להביא ברכה על הכלל. היא הייתה גאה, בצניעות מאופקת אבל בהירה עד למאוד, להיות אישה.
בינלאומי - רעיה לא רק הכירה כל סניף וסניף של ויצ"ו בעולם היהודי המגוון, כל פעילה, כל נציגה, כל תוכנית חינוכית או פוליטית שנוהלה בארצות ובערים בקרב הציבור היהודי, אלא ידעה גם להגיע אל מוקדי הכוח בבירות העולם. היא ידעה להגדיר מטלות בלשון שנשמעה באוזני מדינאים בעלי השפעה, ידעה להקשיב למה שאמרו, הצליחה ליצור שותפויות שהביאו מוסדות האמונים על הפעילות הבינלאומית של ישראל להישען על חוכמתה. היא ידעה לייצג. בחן כובש. בשכל ישר. בתבונה בוטחת.
ציוני - רעיה עלתה מרומניה לארץ ישראל בה החל הישוב היהודי למצוא דרכו במציאות של המנדט הבריטי שהדיח את השלטון העות'מני. הציונות הייתה נבונה. היא הלכה בנתיב בניין הארץ ויישובה, ובד בבד בנתיב בניין ההסכמה הבינלאומית הרחבה ביותר האפשרית לציונות המגשימה. הגולה, בתוכה גולת רומניה עשירת התרבות הידית והעברית והיהודית המסורתית ולמודת העמידה בפני גלי איבה רודפת, הייתה עוד פעורה, אולם שוב לא הייתה עוד בסיס קיומי. לא שמעתי מעולם את רעיה, שלא חסכה תרומתה לרב שיח לוהט המתנהל כחוק סביב שולחן של הנהלה ציונית עולמית, אומרת דבר שהיה בו ממד של רטוריקה סיסמתית. היא הייתה נציגה של ציונות עקבית, רציפה, נעולה על עתיד של עליה ארצה, מארצות מצוקה ומארצות רווחה ומפינו רחוקות של נידחי ישראל, של שותפות גורל בין היישוב בארץ לבין התפוצה, של ביצועיזם שקט ונועז שאינו רוצה בהצהרות אלא בהישגים מדידים. האידיאולוגיה הציונית שלה הייתה מנוסחת בפשטות ודאית - ציוני הוא מי שנאבק לגייס את העם היהודי להגשים ציונות, ואת אומות העולם לראות בה מפנה היסטורי המחייב אותו.
מנהג היה בתנועה הציונית כי בהתכנס הוועד הפועל הציוני היו סופדים לחברים שנפטרו לבית עולמם בין קונגרס לקונגרס. לקראת אחד מן המושבים האלה ביקש ממני אריה דולצין, נוחו עדן, יושב-ראש ההנהלה הציונית באותם ימים, לספוד לחברי הנהלה ששוב לא היו עמנו. בין הנפטרים היה גם דוד בית אריה עליו השלום, איש קבוצת יבנה, מראשי תורה ועבודה ומבכירי הוגיה, שעמד בראש המחלקה לחינוך תורני בגולה ואני זכיתי לרשת אותו. בהספדי ספדתי לדוד ז"ל ולדורו, ספדתי למאמינים בערך העליון הנצור בהקרבה בגוף ובנפש ביום יום האפור של המאבק על שיבת ציון, ספדתי לחלוצי בניין הארץ ברוח תורת ישראל ונביאי ישראל. בישיבת ההנהלה הציונית אחר המושב ביקשה רעיה לרשום פרוטוקול כי היא מבקשת כי עם מותה אספוד לה אני. "להוסיף על מספדך ששמעתי", אמרה. "להשלים אותו...". התחייכנו. "רשמו בפרוטוקול", אמרתי, "כי היה לא יהיה, עד מאה ועשרים, ואני - מה אשאל אם לא כי את תספדי לי בלכתי, כי היינו קרובים כל כך ושנינו ידענו...".
עכשיו, הכריעו מן השמים, ואני, במילות הפרידה הקצרות האלה, ממלא אחר הבקשה בפרוטוקול, אחר הבקשה האחת מן השתיים שאפשר לקיים. וצר לי מאוד. לא תהיי כאן בלכתי למלא אחר שאלתי.
היי שלום רעיה, האצילה בנשים.
כוכב יאיר, ערב שבת פרשת ואתחנן התשע"ז
