הנה מה שמוזר כל כך במוזיקה: היא איננה רק
שיקוף של הערגה האנושית אל יופי, אהבה ושלמוּת (הביטוי היחידי שמאגד את המושגים הללו הוא "מציאות טרנסצנדנטית") – אלא המוזיקה עצמה
מחוללת את ערגה זו, מסלימה אותה, ובו-בזמן גם משקיטה אותה. חתיכת אנומליה. והנה עוד מוזרוּת: המוזיקה שואפת אל היופי, ובה-בעת היא עצמה יופי.
אבל לא בגלל הפרדוקסים הללו הלכתי לראות את 'חדר המוזיקה', סרט הודי משנת 1958, אלא פשוט משום שראיתי בעיתון את תמונת הבמאי, סאטיאג'יט ראי (Satyajit Ray). בתצלום השחור-לבני נראה הודי חובש טורבן בשנות השלושים או הארבעים לחייו, מיוחס למראה, ישוב בכותונת לבנה ובארשת מהורהרת. מבטו אמר: אני יודע משהו נואש ויפה.
גם העלילה של 'חדר המוזיקה', שתוארה בעיתון במילים קמוצות, עוררה בי צביטת קסם. משהו כמו: "אציל בנגלי שהולך ומתרושש מתעקש להמשיך לארח את בני הכפר שלו לקונצרטים הנערכים בביתו, אף שהם עולים לו ממון רב". תיאור זה של אוליגרכיה שוקעת הילך עליי סקרנות מיידית, וזאת מכיוון שהסרט האחרון שראיתי המתאר סוג של אוליגרכיה שוקעת היה 'שדרות סנסט' המבריק והאפל של בילי ווילדר. אומנם 'חדר המוזיקה' ההודי מרוחק אלפי מילין מהוליווד, אך בסוג של תמימות נחושה האמנתי שגם הסרט ההודי יהיה נגוע באיכות הקולנועית המושכת הזו של "ניוון זוחל שלפתע קם ודוהר אל סופו", כפי שקורה ב'שדרות סנסט'. לנוכח חשד מלהיב זה שתליתי בסרט ההודי העתיק ניערתי מעליי את שריון הקשקשים של המטלות, שמגן עלינו מפני חִצֵי הפתעות, והלכתי לסינמטק.
אדיש למציאות
תמונת הפתיחה מרטיטה, פשוטו כמשמעו: נברשת של נטיפי בדולח זוהרים רועדת בעצבנות באולם חשוך, לצליליה של מוזיקה הודית דרמטית בהתאם. פִּשְרָה של נברשת נרעשת זו יתברר רק בסוף הסרט. ובינתיים יושב לו האוליגרך הבנגלי באחוזתו אל שפת ברכת בטון ענקית וריקה, עיניו עצומות. דממה. רק המשרת, המגיש לאדונו בדאגה כוס משקה קר, מעניק חיים ואנושיות לסצנה. בעל הבית עצמו נראה אדיש למציאות סביבו. בהמשך ניווכח כי אין זו שלוות הנפש הבודהיסטית, וגם לא תוגה ילדותית ענוגה כמו זו של אובלומוב הרוסי, אלא תחושת שיממון כלפי ההוויה היומיומית. האוליגרך ניעור לחיים רק כאשר הוא מתכנן את המופע המוזיקלי הבא שיערוך בביתו. ובשעה שמופע זה אכן מתקיים, כל חושיו של המארח הופכים לנקבוביות (שאפשר, אגב, לראות בהן פעמונים הפוכים) הקולטות עונג מהאילנות הגבוהים ביותר – אלה של האושר המוחלט ושל האלמוות.
לצורך מופעים אלה הנערכים בחדר המוזיקה – שהוא למעשה אולם מעוטר בתמונות אבותיו של המארח – האוליגרך אינו מסתפק בשכירת זמרים, נגנים ורקדניות מִדֶרֶג ה"עושים שמח", אלא מְזַמֵן אל ארמונו רק אמנים מעולים. וכאן ציפתה לי הפתעה שזרקה אותי מהכרית הנוחה של ההנחות המוקדמות: קטעי השירה והנגינה ההודיים המשובצים בסרט, בין שהם מלווים בריקוד ובין שלא, סיפקו חוויה היפנוטית-מדיטטיבית, שהתקשיתי כמעט לשאת את יופיה הרך והקורן. חוויה רוחנית זו התעלתה הַנְסֵק מעבר להבדלים התרבותיים שבין המוזיקה ההודית לבין המוזיקה המערבית שגידלה אותי. אם כי ברור שחלק מצופי הסרט ראו בקטעי מוזיקה נפלאים אלה רק "אקזוטיקה מזרחית".
אינני יודעת אפילו את שמותיהם של כלי הנגינה שהופיעו בסצנות המוזיקליות, זולת סיטאר אולי, אך אני יודעת שמוזיקה זו הייתה כמין ערגה המתמלאת מעצמה אל עצמה, ובתוך כך מְפַכָּה בתנועה מעגלית כלפי מעלה. מעולם לא שמעתי כדבר הזה.
ובין המופעים הללו, אשר מסבים גם לגיבורנו התעלות מזוקקת, החידלון שורֶה בכול. איננו רואים את האוליגרך מבלה עם אשתו ובנו, או דואג לענייני ביתו. הארמון הענק מוזנח, והאוליגרך אף מוותר על הזדמנות-פז המוגשת לפתחו, שהייתה עשויה להציל אותו כלכלית. אפילו הכלב רובץ באכסדרת העמודים בעייפות. בדיעבד, נזהה את רפרוף המוות המרחף מעל הארמון המכושף על-ידי המוזיקה. המשורר הגרמני הנשכח אוגוסט פון פלאטן כתב על ההימשכות הפטאלית הזו ליופי: "מי שראה בעיניו את היופי / הוסגר כבר לרשות המוות, / לא יצלח עוד לכל מלאכה עלי אדמות, / ואף על-פי כן יתחלחל לנוכח המוות, / זה שראה בעיניו את היופי" (לא הצלחתי לברר מיהו המתרגם).
מה פשר הזיקה הזו בין יופי ומוות? ההסבר המתבקש הוא שיופי הוא סוכן כפול: הוא מביא לידי ביטוי עילאי את קסמם וחנם של החיים, ועל כן הוא בהכרח פילגש של המוות. אנו חשים בכפל הפנים הזה, ועל כן יופי אמיתי, לרבות מוזיקה, לעולם לא יעורר בנו צהלה טהורה אלא גם – ואולי בעיקר – התפעמות נגועה בכאב. אפשר לקרוא לזה "נגוהות מאופלים", כלשון הרב קוק בעניין אחר.
להיכנס לפרדס היופי
ובינתיים, לא רק כספו של האוליגרך הולך ומתכרסם אלא גם אדמתו – באופן פיזי ממש, שכן הנהר הגואה נוגס בה עוד ועוד – אך האציל שלנו ממשיך לפזר את הונו המצומק על מופעים מוזיקליים. למעשה, להיטותו לערוך אותם רק גוברת לאחר שבכפר מתיישב סוחר נובוריש, אדם פשוט שגינוניו וטעמו רחוקים מהעידון של האוליגרך, ונובוריש נבער זה מתחיל אף הוא לערוך מופעים בביתו. האוליגרך אחוז הגאווה, המעוניין לשמר את יוקרתו בתחום האירוח המוזיקלי, מתחיל להשקיע ביתר שאת. הוא מקשט את חדר המוזיקה בקטורת ריחנית ובנרות רבים, ומפנק את שכניו-אורחיו במשקאות חריפים. למוזמנים אלה, המתענגים על חוויה רב-חושית, אין מושג שהם "שורפים" את שארית כספו של המארח.
רק חודשים אחרי הצפייה הבנתי שלא רק שכניו של האוליגרך מביאים עליו אסון אלא גם אני, שהרי גם הצופים בסרט נוטלים חלק בחוויה האמנותית שהמארח מגיש, ובכך הם מחישים את קצו. במילים אחרות: ההתמוגגות של הצופה מקטעי המוזיקה מסייעת לקידום הטרגדיה, שהרי גם אני מתארחת בחדר המוזיקה, וגם למעני מכלה האוליגרך את נכסיו ואת עתידו. יש כאן אולי אמירה ארס-פואטית, חרישית אמנם, שלפיה צופה הקולנוע אינו כה פסיבי כפי שנדמה, אלא מבטו ניחן בכוח השפעה. שהרי בדומה לחתול של שרדינגר, גם גיבור הסרט 'חדר המוזיקה' נמצא במצב של "לא חי ולא מת", מצב של 'סוּפֶּרפוזיציה', כל עוד שאיננו צופים בו. כאשר אין מבט – אין אסון על האקרנים.
אך החתול של שרדינגר הוא רק אסוציאציה מערבית זניחה. הגיוני יותר לתהות אם הבמאי ההודי הושפע מאייקון אירופי אחר: הנובלה "מוות בוונציה" של תומאס מאן. והרי נובלה נודעת זו, כמו הסרט שלפנינו, מתארת אף היא הישאבות ספירָלית אל תוך עין-עינו של היופי, שהיא המוות. מבחינת זמנים, ייתכן בהחלט שהבמאי ראי יצר את סרטו (1958 כאמור) בהשפעת הנובלה המופתית של מאן, שנכתבה בשנות הארבעים. השפעה זו אפשרית לא רק מבחינת זמנים אלא גם מבחינת הִזדמנות – שכן הבמאי, בדומה לגיבור סרטו, משתייך לשכבה האריסטוקרטית המשכילה, חובבת האמנות.
אך ב'חדר המוזיקה' אפשר לראות גם סיפור מוסר ברוח יהודית, שכן סרטו של ראי מתאר אדם שנכנס לפרדס היופי ונבלע בתוכו. יש להיות "בקיא ברצוא בקיא בשוב", הזהיר רבי נחמן את העולים בסולם הרוחניות, אך גיבור סרטנו לא ידע לשוב מהמחוזות עַזֵי-הרוֹגָע שמעבר לעולם היֵשְנוּת.
הסרט הוא גם, אולי, טרגדיה יוונית על היבריס. כי האוליגרך התגאה כל כך במופע האחרון שארגן, עד כי שלח מברק אל אשתו ובנו, אשר שהו באותה העת במרחקים, ותבע מהם לחזור בבהילות אל הארמון כדי שיצפו במופע. העונש אינו מאחר לבוא: האֵם והילד מצייתים לראש המשפחה, יוצאים בליל סערה למסע הביתה, סירתם טובעת, ועל האסון רומזת נברשת הבדולח בחדר המוזיקה, שמיטלטלת ברוח הסערה – ובכך משמשת כמעין שליח של האלים הנקמניים, המודיעים לאוליגרך את גורלו.
כאשר נודע לו שעולמו חרב עליו, האוליגרך מתפכח בבת אחת. כל הטעויות שעשה מציפות את תודעתו, שאך לפני כמה שעות הייתה זחוחה ומנומנמת. "בצר הרחבת לי", נאמר בתהלים, והפילוסוף דניאל שליט מפרש: רק צרה גדולה יכולה להוביל להתרחבות התודעה. האוליגרך, שהתודעה המורחבת קפצה עליו בבת-אחת, מבין שאין כל כפרה על חטאו, וממרק אותו במו ידיו.
מדוע היה על הגיבור לשלם מחיר כה כבד, מחיר איוֹבִי ממש, על שקיעתו במוזיקה? הייתכן כי מקור המוזיקה, כמו מקור היופי בכללותו, הוא בעץ החיים, העץ שנאסר על האדם – ועל כן חטא הוא להתמסר אך למוזיקה? אולי זוהי הסיבה לכך שיופי מעורר בנו עונג לצד עוגמת-געגוע?
סביר להניח שהבמאי ההודי לא היה מודע למשמעויות היהודיות האפשריות של סרטו, לא לפרדס ולא לעץ החיים – אך כמו כל יצירה מעניינת, גם יצירתו של סאטיאג'יט ראי היא בעלת כוח חיים משל עצמה, ומסוגלת לבקר בגנים רחוקים מאוד מאלה שניטעה בהם.