ספר הנגב - אנתולוגיה ספרותית

העורכים בחרו את למוטו של הקובץ את המשפט: "לחולמים וללוחמים על הנגב העברי" ללמדך שהמערכה הצבאית שהסתיימה בכיבוש הנגב ב-1949 נישאה בידי "הלוחמים" אך הם לא יכולים היו להגשימה לולא לפניהם "חלמו החולמים" כבר משלהי המאה ה-19. בשער הספר כתבו העורכים (בחנוכה 1953) על הגורמים המחברים את הנגב עם העם בעבר ועם המדינה החדשה בהווה. וכך הם פתחו עם ארץ הנגב ארץ נדודי האבות; הנגב המהווה גשר (גאוגרפי) לסיני ולמזרח הרחוק; על הספר הלבן של 1939 שעורר את ההתיישבות שם ועל חשיבות שלושת המצפים ו-11 הנקודות בעת מלחמת העצמאות. בהמשך מציגים העורכים את פעולות הפיתוח הגדולות שבהן הוחל בנגב וציינו את חשיבות מחצביו וחומרי הגלם הטמונים באדמתו. העורכים החליטו מראש שגבול הנגב בספרם יהיה 15 ק"מ צפונה מבאר-שבע וכך הם מודים, נעשה עוול למספר יישובים שצמחו בנגב הצפוני והמערבי אך היריעה הייתה גדולה מלהכיל. הספר כולל מעל 360 עמודים ורבות בו התמונות, המפות והתרשימים. יתר על כן הספר כולל מפתח שמות, מקומות ועניינים, לוח תאריכים ופירוט של כל המבצעים הצבאיים בנגב. אין ספק שהמחברים העריכו כי הספר ישתלב במערכת הלימוד התיכונית (ואולי אף האוניברסיטאית) ויאפשר למורים ולציבור הרחב, להכיר את הנגב, לסייר בו ואולי אף בעתיד, להתיישב בו.

מתיישבי המצפים כתבו במגילה בעת הנחת אבן היסוד את תמצית תקוותיהם, חלומותיהם והדרכים להגשמתם. כך למשל כתבו במצפה גבולות: "נגב, פתח זרועות ערבותיך, מרחביך הגדולים - לצמאי האדמה, כי היום עולים אנו עליך, לכרות ברית חיים ויצירה (אולי בדומה לברית שכרת אברה אבינו בבאר-שבע). אייר תש"ג. מהדהדות זעקות חללים. נטבחה יהדות גדולה וענפה. הדם קורא מהאדמה ומחומות הגטו - אזעקה לעולם... סגר עלינו המדבר, נסתם פתח להצלה. נסגרו שערי ארצות ננעלו לבבות ונדמו... (הקשר ליהדות הגולה שנטבחה בשואה, הסגר שהטילה בריטניה על העולים ושתיקת העולם הנאור נוכח העוול שנעשה לעם). המדבר! הנה המפלט האחרון. הוא פתח זרועותיו לנו - ונבואה... ברוך תהיה לנו מפלט פרא ואלם...היום יוצאת קבוצת בנים ובנות לפתוח במפעל הצלה למעונים., לסלילת דרך לרדופים על צוואר. בוא יבואו אחרינו רבים. יעלו, יבנו, ויקימו בית בעולם שטורף. פתחי רחמך אדמת הנגב!...לא נרפה ממך שממה מדברית לוהטת. ממעמקיך נחצוב מים...היום נקרע את מגילת הזדון ... בניגוד לספר הלבן... פתחי זרועותיך לבאים" (הצעירים ראו עצמם מקימים בית לשארית הפלטה לכשתבוא וככאלה המפירים את גזרות הספר הלבן משנת 1939 שסגר את הנגב בפני התיישבות יהודית).

המקראה ריכזה בקטע על שלושת המצפים שירים, קטעי יומן (יונת ואלכסנדר סנד) חוויותיו של מוכתר (אריה יחיאלי) וכן חוויות ממסעות הפלמ"ח באזור. הנה למשל מה אומר אריה יחיאלי על נוף הנגב הצחיח: "מי אומר: חד-גוני הוא הנגב, משעמם? ודאי עירוני המרכיב משקפי שמש ומצלמה תלויה לו על החזה. מן הסתם אמר זאת, עת ישב במכונית מצוחצחת המעלה ענני אבק, ילכסן מבטים משועממים דרך החלון תוך קריאת עיתון ועישון סיגריה ריחנית. ליבי ליבי לך תייר... וכי מה אתה יודע על לילות ירח בישימון, עת אור כסף לא-ממשי מציף מרחבי אין סוף ואדם חושק לעלות על גבי סוסה ולדהור אל תוך המרחב המכסיף..." יחיאלי מגחך על "העירונים" הבאים להציץ בפלא ההתיישבות החדשה אך אינם מכירים וחשים את גווני המדבר והישימון כפי שהחלוצים חווים אותם בחיי היום-יום.

המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד נתנה ביטוי עמוק בשירה "בעקבות הבן בנגב" לתחושה של ההורים השולחים ילדיהם למשימת יישוב הנגב: "רחב רחב האלם/בערבות האלו:/נשמות נטשו מגוף בהם שכנו./בערבות האלו/כמעט וטוב האבל,/בהלוך אחר עקבות הבן לא כאן-וכאן הוא./נמוג הבן בערבות האלו./אך פעם הוא הלך פה,/אך פעם הוא ברך בנשמתו השלו./שחקים טהורים שוקפו אז בעיניו התכלת./....וכמעט טוב להלך כאן,/לסלוח לאלוה". עמיר-פינקרפלד השוותה בשיר זה בין השקט והישימון הנצחי של הערבה לבין העצב השקט והנצחי של ההורים שבניהם מסרו נפשם על כיבוש הנגב. זרובבל גלעד השתאה מנוף הקדומים של הנגב והערבה וגם הוא אינו יכול להתנתק מהיגון המלווה את הכובשים שאיבדו את חבריהם בקרבות: "הג'יפ הדהיר את גלגליו בין הערוצים. הערבה נשפה בזעם קר וערבלה גלגלי-חול רגושים. הג'יפ לא נסוג בדהרתו. נשימתנו קצרה. לא ידענו את נפשנו: הייתה כאן שמחה מאופקת רינת ניצחון סוערה ועוגמת יגון. אכן כך הוא הדבר! בשעה הגדולה הזאת, כאשר הנגב שוטח מרחביו לקראתנו, כאשר חזוננו פורש-כנפיים - גם עוגמה ויגון...

המקראה כללה גם את שירו של אבא קובנר "מסע גבעתי בשדות דוד" בשפתו העברית, הנמלצת, שסיכם את הישגי החטיבה: אחד מרגעי המלחמה הנעלים - שעה שזרוע שלך הקרבית מבקיעה ונפרסת מעבר לקוי האויב ונשלבת בזרוע חטיבה-אחות לאגד-חזיתי בלתי-מנוצח - זכינו לכך. בספורים וגדולים אלה, בשנית. זה רק לילות מועטים מאז נתאחדו כוחותינו עם כוחות הנגב הדרומי וליל קרב חוליקאת סוכך עליהם, והנה פנתה החטיבה בשתיים זרועות דרום-מזרחה וצפון-מזרחה ותחפון אל מרחב-ישראל ביממה אחת את קידנה, ורענה, וזיכרין, ועג'ור. את משלטי לכיש, דרומה מאל קוביבה ואת זכריה. בין בית-נטיף ובית-גימל מזרחה, בנתיב שער הגיא - בית ג'וברין-חברון. זכריה. הצופה פני עמק האלה בין שוכה ובין עזקה, שם כרע גלית. עם מסע זה באו כוחותינו במגע עם כוחות אחרים ומשלטי לכיש נצמדו אל שרשרת הנגב הדרום-מזרחי. אמש, עוד היה גבול המזרח של חזית הדרום פרוץ לאויב, - היום: אזור-מגן קם והוא איתן ושלם וחתום מהר-טוב וצפונה מזה ועד לכיש בואכה ארץ הנגב---" קובנר מתאר בפני חיילי החטיבה את כיבוש מזרח הנגב באמצעות סמלים תנ"כיים והבולט בהם נצחונו של דוד הקטן (החטיבה) מול גלית הענק (המצרי).

חיים גורי השתתף כסגן מפקד פלוגה בעת כיבוש באר-שבע. את חוויותיו תאר בפרוזה ובשירה. המקראה מקדישה לביטוי ספרותי מעין זה מקום נכבד. כך כותב גורי על הכיבוש: "ברן ואנשיו קרבים, הם נעים במהירות, חולפים על פני סוללת הרכבת ופורצים פנימה. התרסקויות רימונים ואש ת"תים מבשרת על פעולת הביעור. האויב מוגר, לא החזיק מעמד. הוא היה מבולבל לחלוטין עקב פעולת ההתעיה...מאחר שלא ניהל קרב על המשלטים החולשים על העיר. באר-שבע נמצאת בבקעה שטוחה ולצד התוקף היו כל היתרונות הטופוגרפיים. האש דועכת והולכת. בשעה 0915 משתרר שקט. האנשים מתרוממים, מסתכלים איש בפני רעהו. סרגיי קולט: "באר-שבע שלנו". כמשורר כתב גורי על הקרב בתחושה שההסתערות על הנגב רק התחילה: שוב הדרכים נושאות דרומה/הלאה למדבר./שוב שריונים נעים דרומה, לילה כבר עבר./ חיל רגלים הסתערה!/ שחר אדמון עולה מנגד, רוח ערבה.../לא נעזבך עוד ארץ נגב,/ ארץ רחבה!/ חיל רגלים הסתערה! בשיר אפשר לחוש במרחבים שנפתחו בפני טורי השריון לאחר כיבוש באר שבע לכיוון הערבה בואך אילת. בסתיו אותה שנה, בעת מבצע "חורב" כתב זרובבל גלעד שיר (בדרך "חורב") "המפסל" את נופי הנגב והדרך לסיני לעיני הקורא: "שועה צהובה, נואשת של תלי-תילים נגררים,/ ואבני-קדם כשלדי-מגור, מלבינות בערוץ,/הררים הררים./ דממת איתנים מאפסים,/ מול הר אלוהים./ סוער מתנשם בזעף, רמך הברזל./ ולבבות, מאות ואלפי לבבות,/ הולמים בעקבותיו בפטישים קטנים/מנגינת חרות.../"

המקראה הקדישה מקום רב לביטוי הספרותי שניתן למבצע כיבוש אילת שנתפס כחלום עתיק יומין שהתגשם. רבים כתבו על כך: שלמה טנאי, בן-גוריון, חיים גורי, נתן שחם, יגאל אלון זלמן שזר ועוד. בחרנו להביא את שירה של לאה גולדברג שנכתב על חופה של אילת והנוגע בנימים הדקים של הנפש:

א. שקיעה

הרי אדום אדמו. שותת דם/האבן, יקדרו סלעי בזלת,/רק לא הועם השקט שבתכלת/בשטח בל-ינוע של הים.//הה, של את נעליך, בן-אדם,/לבל ישמע היקום את קול הצעד./הרכן ראשך ושתה מן הקובעת/יין אלילי קדומים ושמור סודם.//לא המילה תאמר שבחי דממה,/לא שיר קינה כאן יספר על מות/האלמונים מתחת לשמים//שותקים מול מרחביה של השממה,/קבל את עול הסוד. השפל עיניים/ותפילתך - שפתיים חתומות.//

ב. ערב

איכה פתאום משב רוחות קלים/ריחות פריון לערבה הביא/וזעו שמשיות הצאלים/הואר העומק בעיני הצבי//אבל הלילה לא ירדו טללים/נוקשה וקר ינוח המדבר/מול אפריון השחק המפואר./בסירובם עומדים צמחים דלים//....הה לב נואל לאט לך, לאט/מול ברית נצחית של מות וחיים/אתה תועה בודד בערבה".

נתן אלתרמן התלווה לסיור בן שלושה ימים לערבה ומהחנייה בבאר שבע דיווח על עיר העולים החדשה הצומחת מקרביה של העיר הבדואית שנכבשה לאחרונה. "...ככר העפר הנרחבה של באר-שבע מוצפת רוח ושמש, אומרת המולה, תנועה, משא-ומתן. מכוניות ומטענן, עגלות יצולים מזדקרים כלפי מעלה. סוס קשור במשיכה לוחך את ירקותה הלילה של פיסת דשא... אפילו ראש העירייה בחוץ. עומד בכיכר, גלוי ראש וגברתן ושזוף פנים, בתוך חבורה טרודה וטורחת. אכן עיר זו, שחוצותיה מפולשים אל הערבה, ללא חיץ ומפתן בינם לבינה, עוד מרחף בה משהו "מבירת המדבר", אף אם אין הבדואים עוברים בה מדולדלי עביות וחגורי חרב, ואף אם במקומם פשתה כאן יומניה-יהודית, שגבריה שמוטי מגבעת ונושאי אפודות פרומות עם שרשרת שעון ונשיה המצובעות אינן רעולות מטבעות כסף ונחושת. עיר הבדואים המדברית עודה נאבקת עם העיירה היהודית..."

בפרק האחרון הקדישה המקראה להתפתחות בנגב מבחינת קליטת עולים, הקמת עיירות, סלילת כבישים וניסיונות חקלאיים. לכל העשייה הזו ניתן הד ספרותי-פיוטי ברשמיהם על עובדת, שדה בוקר והמכתש של אפרים תלמי, על עולים חדשים במעברת תל-ירוחם, באר שבע החדשה, קציר בבאר-שבע, והפואמה נוראת ההוד של ע' הלל על "במעלה העקרבים" (עליה דנו כבר באחד מהפוסטים הקודמים). אברהם ייבין ומיכאל דשא העניקו למקראה שירים על ים-המלח, הערבה בואכה אילת ועין יוטבתה. רחבעם זאבי סיפר את אגדת "הנער מעין גדי והמלך שלמה" ועוד רשימות של חוצבים, גאולוגים ומוחי קרקע ואקלים המספרים על סדום, ים-המלח והערוצים הנשפכים אליו. המשורר אברהם ברוידסאף הוא התלהב ממראה המלח המופק מים-המלח וכתב: .."נתזי גפרית וריח שכרון/למלא ככר הגעש והתוהו,/ זה ארץ מצולות-איתנים/קרביה רגושי יקוד/מלח-תאוות-עולם!". הקורא בשורות אלו חש עצמו עומד במרכזה של "מהפכת סדום ועמורה" הגועשת רוחשת מלח.

המקראה מספקת למורה/מדריך לוחות עזר היכולים ללוות את ההרצאות לפני ובמשך הסיור. כל למשל אנו מוצאים בה: רשימת יישובי הנגב והדרום (יותר משישים יישובים), לוח המרחקים המודד את המרחק מהמרכז לבאר-שבע או אילת פעם דרך סעד ופעם דרך פלוג'ה. רשימה של אוצרות הטבע בנגב הידועים כיום וביניהם אבץ, ברזל, זרחן, מנגן, נחושת, פוספטים, פלואור, פצלת השדה, קאולין. שני לוחות היסטוריים האחד "תאריכון נגב" מנדודי אבותינו ועד ספטמבר 1953. והשני, "תאריכון מלחמה" המציין את הקרבות החשובים שנערכו באזור לפני ובעת מלחמת העצמאות. לבסוף רשימת האתרים המוזכרים במקראה בעברית וערבית ורשימת מקורות מפורטת. מסתבר אם כן כי המקראה איננה רק תעודה היסטורית אלא, ניתנת לשימוש גם היום לפני הקיץ, עת נצא עם ילדינו ונכדינו לתור את הנגב.