פרלמט ותיקי באר-שבע

במשך כ-30 שנה נהגו חברי הפרלמנט הבאר שבעי להיפגש כל שבוע. בעת שנפגשו נהגו לדון בבעיות שברומו של עולם ובעיקר בבעיות העירוניות-נגביות. רובם היו אז בני "שלושים פלוס" אבות לתינוקות ופעוטות. כאשר "גווע" המוסד המכובד, רובם כבר היו סבים וסבתות. מרביתם היו אנשים שהתנסו בתפקידי העירייה והממשל, צברו ניסיון ועשו קרירה ציבורית. עם זאת, על-אף שהיו "אנשי ממסד" הם חשו בצורך להקים מוסד בלתי פורמלי, אקסקלוסיבי שאט אט צבר יוקרה וחשיבות ולא פעם התחרה עם המוסדות העירוניים. הוא התמחה בעיקר בראייה למרחוק ובהצגת עמדות אלטרנטיביות לציבור. בסופו של דבר דבקו מקימיו בהתכנסות השבועית שלהם. השם "פרלמנט" שניתן להתכנסות - ביטא את רוח מועדון הוויכוחים והצגת הרעיונות חדשניים. והם - הכוונה "לוותיקי באר-שבע" שהתיישבו במקום החל מלאחר הכיבוש בסתיו 1948, שהעיר הייתה יקרה להם וראו בה את עתידם - הפכו בזעיר אנפין "לכלב השמירה" על המוסדות הנבחרים.

כזכור בחודשים הראשונים לאחר כיבושה הייתה באר-שבע עיר ללא תושבי קבע. ברחובותיה עברו חיילים ומוסדות "ההסתדרות" החלו בשיפוץ העיר ובראשם "סולל בונה". החל מפברואר 1949 החלו להגיע לעיר מתיישבי קבע (שהם עצמם, ברובם, היו חיילים משוחררים) מצפון הארץ. אליהם הצטרפו גם אותם חיילים ששהו בעיר וחיפשו את עתידם. הם הלכו שבי אחר האווירה החלוצית, קסם המדבר והדירות הריקות (דירות הערבים שגורשו ונסוגו עם הכיבוש). רובם התרכזו ברובע "העיר העתיקה" ומשם יצאו לעבודות בהקמת השיכונים החדשים. עוד לפני הקמת המועדון היו "הוותיקים" נפגשים לאחר יום העבודה עת יצאו לשאוף מעט אוויר. מפגשים אלה התקיימו במעלה רחוב הקן הקיימת (היום המדרחוב). בשני צדדיו של הרחוב הצר עמדו שני מוקדים חברתיים: "קולנוע באר-שבע" (רבים זכרו אותו "כפריג'ידר") והמוקד השני, ממולו היה קפה אשל-כסית. בקצה הרחוב עמדה משטרת העיר (ירושת הבריטים). בניין העירייה היה כמה עשרות מטרים ממוקד חברתי זה, מעבר לפינה, ברחוב הרצל. חלקם ישב בבית הקפה וממפגש חברתי מזדמן הפך הנוהג, אט אט, לפגישה קבועה המוגדרת בשעה, מקום והיום בשבוע.

החבורה שהתגבשה החליטה להקים ולמסד גוף שיקרא: "ברית ראשוני באר-שבע". יתר על כן, נקבעו הסדרי סדר היום ושונה יום המפגש לשבת בצהריים. המפגש השבועי בצורה זו נמשך עד ראשית שנות השמונים. תחילה נהגו להביא מהבית חמין וסביב שולחנות הערוכים בצורת ח' התכנסו הקרואים. מי שניהל את הדיונים וקבע את סדר היום היה "הנשיא". בשעה 13:00 נסתיים המפגש בן השעתיים והנוכחים היו מתפזרים או למשחק הכדורגל או לביתם. בין הנושאים המדוברים אז: ענייני המדינה; הנגב; העיר; על מלחמות ישראל וגם על הביוב המקומי והכל באותה מידה של רצינות. על מלחמת קוריאה, וייטנאם, וביאפרה ואפילו השתאו על ההישג הרוסים בשילוח הספוטניק לחלל. הדיונים היו גם כבדי סבר אבל מלאי הערות הומור וצעקות ביניים. מעולם לא נרשם פרוטוקול רשמי של הישיבות אולם מתכנסיו, על-אף שלא נבחרו על-ידי אף אחד מאזרחי העיר, ראו עצמם מייצגים את התושבים כבפרלמנט רשמי.

תחילה נפגש הפרלמנט בקומת הקרקע של כסית, אח"כ עבר למסעדה שכנה, ושוב זזו למסעדת בנימין ואליס ברחוב קק"ל. לתקופת מה חזר הפרלמנט לקומה השנייה בכסית ולבסוף עגן באכסניית "בית-יציב". המסעדות המארחות הגישו חמין במחיר סביר כי חשו שהם משרתים "מוסד" חשוב ואין מקום לעשות על כך רווח. ראשי העיר ופרנסיה הופיעו בפני הפרלמנט החל מטוביהו שהסביר מדיניותו, זאב זריזי בשנת 1962 כדי להכחיש שמועות שחילק מגרשים למקורביו. ראש העיר אליהו נאווי אף הוא הופיע כדי להציג נושאים טרם שעלו לדיון במועצת העיר. "הנשיא" הראשון היה ישראל וגמן הוא עיצב את כללי הדיון ונתן לו אופי יחסית קליל. הוא מנע מהאורחים חשובים ככל שיהיו לאכול את החמין מעל שולחן הנשיאות אלא הושיבם כחברי הפרלמנט הרגילים. התיר קריאות ביניים אך לא גידופים. עוזריו שהסבו לידו היו בנימין מילר, יצחק מדמון, ואברהם חכלילי לימים "דובר הפרלמנט".

הפרלמנט אירח אישים מרכזיים בתחומי ביטחון, כלכלה וחינוך: אריק שרון, אהרון ידלין, אלוף הפיקוד ישיעיהו גביש, שמואל פלטו שרון (על אף שהיה דמות פוליטית ערב הבחירות וזו הייתה פעם אחת יוצאת מהכלל) ועוד. חבר הפרלמנט מאיר בץ הציג לפניהם לראשונה את רעיון כריית תעלת הימים וקיבל תגובות ראשוניות חשובות. מבדיקת רשימת המרצים עולה כי לא רבים הוזמנו ורוב הדיונים נערכו בין חברי הפרלמנט לבין עצמם. לאחר שהנשיא ישראל וגמן נפטר החליפו לזמן קצר ששון בר-צבי שהיה המושל הצבאי בנגב. גם הוא נאלץ לקטוע את תפקידו כנשיא מאחר שקיבל תפקיד בכיר בעירייה ואת מקום הנשיא תפס אברהם הלמן כלכלן ששימש עם קום המדינה כסגן המושל לעניינים אזרחיים. המוסד גווע עקב הופעת הטלוויזיה (שהפכה את העולם לכפר גלובלי אחד), עקב התבגרות חבריו ומחסור בדור המשך.

בשנת 1964 כתב קופל בעתון "מה מנגב" על הפרלמנט בעיר במלאת 15 שנה לייסוד העיר. הוא הדגיש כי בפרלמנט חברים מכל הסיעות והמגזרים, פקידים בכירים וסתם "עמך". הנושאים נידונים לדעתו בכובד ראש המהול בהומור, ברצון טוב ומבלי להפוך הוויכוחים "לדיוני סרק". הנשיא וגמן פתח את הישיבה החגיגית במרס 1964 ומהנושאים שעלו באותו דיון נוכל ללמוד על מה העסיק את דעת הקהל המקומית. הישיבה נפתחה בשיר "בערבות הנגב" והכיבוד היה עשיר. טוביהו "הגן" על התכנון הלא מושלם של העיר שנעשה בזמנו תחת לחץ קליטת עולים ועתה הזמן לשנות את התכנון העירוני שיתאים לבירת הנגב הצומחת. מנהל המחוז יצחק ורדימון ציין את חובתה של העיר לשמש מרכז לעיירות הפיתוח בסביבה, יש למצוא דרכים למשוך את "ההון הפרטי" לעיר ולהקים מפעלים חדישים. ששון בר-צבי (שהיה תקופת מה יו"ר ברית ראשוני באר-שבע) הדגיש את מיזוג הגלויות ההולך וקורם עור וגידים בעיר. מאיר בץ הדגיש את הזנחת המקומות ההיסטוריים בעיר ובקרבתה כנכסים לאומיים חשובים שיש לטפחם (באר אברהם אבינו למשל). הלמן חיזק את עמדת הפרלמנט המפוצל פוליטית אך מאוחד ברצון לפתח ולבנות את העיר. ח"כ גדעון בן-ישראל דיבר על הצורך בחיזוק העזרה ההדדית בעיר ועל החשיבות בשיתוף האזרחים בתכנון העיר ושכונותיה. ראש העיר אליהו נאווי אף הוא השתתף בישיבה החגיגית והנושאים בהם הרחיב היו הקמת רשת חינוך מקצועית, והפחתת מחיר הקרקע לבנייה בעיר, דבר שיאיץ את בניית מוסדות הציבור. סיכם את המפגש טוביהו באומרו כי ההנחה היא שבשנת 1970 יהיו בעיר למעלה ממאה אלף תושבים. טוביהו בישר למשתתפים כי עומדת לקום בעיר אוניברסיטה ומוסדות חינוך גבוהים אחרים וכן יבוא שינוי בתוכנית המתאר של העיר שנבנתה עד עתה לשרת את העלייה החדשה ומעתה והלאה עליה לשרת את בירת הנגב. מכל מקום על המשתתפים בפרלמנט ועל אזרחי העיר להתגאות לדברי טוביהו בהישגיה של העיר בהשוואה למצופה מעיר פריפריאלית בנגב.

הפרלמנט לא הותיר אחריו רישומים בכתב ולכן העיתונאי יצחק שתיל ערך ראיונות עם שבעה מחבריו הוותיקים, (בשנת 1969) שהוצאו כחוברת חגיגית לרגל מלאת 20 שנה לבאר-שבע. מהראיונות עולה כי מרביתם זכרו את הווי "באר-שבע הקטנה" ופחות את הדיונים בפרלמנט. מזכיר העיר הראשון צבי ברמן, מחברי הפרלמנט, זכר את המחסור בחשמל ואת פחי החלבה שהותירו הערבים; הכלכלן אברהם הלמן ("הנשיא השלישי") זכר את הרחובות הישרים ואת חלומם של החיילים בדצמבר 1948 להקים כאן עיר; כן שיתפו את שתיל בזיכרונות אברהם חלילי, ישראל ברלב ועוד. המהנדס חבר הפרלמנט צבי עופר זכר את הגנרטור ואת כיבוי האורות הכללי בעיר בשעה 0130 בלילה. ששון בר-צבי סיפר על טקס שערכו השיח'ים לחיים ויצמן ומסרו בידו חרב עתיקה והנשיא השיב להם בספר תנ"ך מהודר שתורגם לערבית. בתום הטקס לקחו הש'יחים את המושבים, הכסאות המחצלות והמזרונים לבתיהם לתדהמת מארגני הטקס. הפרלמנט שימש לא פעם "כמבקר העירייה" ואחד מהחברים סיפר על מכונית שברולט שנקנתה לראש העיר אך התברר שצריכת הדלק שלה גדולה והיא הושבתה. הנגבי סיפר לחברי הפרלמנט שהוא התבקש להציע למשרד הפנים את המועמד המתאים לדעתו לראשות העיר והציע את אברהם הלמן אך הפוליטיקאים חשבו אחרת ומפא"י קבעה שיהיה זה דוד טוביהו.

נרכז כאן רשימה קצרה של משתתפים קבועים בישיבות הפרלמנט: מיכה טלמון, צבי פלדמן, קלמן פורת, יוסף הירשברג, אלי נבון, לאון ברגר, מאיר בץ, אהרון ראובני, יצחק ורדימון, לאון זנד, הרברט בן עדי, דוד הרפז, ישראל ריבק, ישראל שיל"ת, ראובן קליגלר, חיים תבורי, אריה לוין, בר-כוכבא יחזקאלי שלום כץ, האחים יוסף וברוך כהן, ועוד רבים אחרים. כמובן השאלה הגדולה היא האם מלבד היותו מוסד חברתי מכובד הביא "הפרלמנט" (שהיה במהותו "מוסד אופוזיציוני" לראש העיר וצוותו) תועלת לפיתוחה וקידומה של באר-שבע במהלך שנות פעילותו? התשובה היא חיובית. ראשי העיר וראשי המחלקות החשובות הציגו את התוכניות לטווח ארוך בפני המשתתפים וזכו לקבל הערות "מהזקנים והמנוסים" שלא היה עליהם מורא פוליטי. באמצעותם חשו ראשי העיר "לאן הרוח נושבת" ויחד עם יועציהם כיוונו את התוכניות לטווח ארוך בהתאם להערות. לשאלה נוספת, האם צריכה באר-שבע מעין "בית לורדים" מסוג זה כיום - התשובה היא שלילית מכיוון שההתמחות הנדרשת מראשי העיר ומחלקותיה והידע הרב לא נמצאים דווקא אצל וותיקי העיר; הנושאים השנויים במחלוקת מובאים לדיון בידי התקשורת לביתו של כל אזרח בעיר (טלוויזיה ואינטרנט). כל אלה הפכו מוסד מעין זה בימינו, ללא רלוונטי.