את ארז גרוס, יזם-קבלן ובעל חברה קבלנית "גרוס יזום בע"מ", פגשתי במתחם אגמון החולה, כשהוא מתבונן בעגורים החורפים כאן את החורף הישראלי. מאז שנת 2000, בונה חברתו הרחבות בישובים, במושבים, בקיבוצים ובמגזר הכפרי, הכוללות תשתיות ובניית בתים מתחילתם ועד סופם על כל מרכיביהם, בבניה ויזמות כללית בצפון הארץ.

התמודדות מול רשויות

מפגישה עם ארז, מתברר שהוא שולט בצורה מעמיקה ומיטבית בכל תחום ההתיישבות, סקרן ויזם מטבעו ובנשמתו, בקיא בעבודה מול רשויות המדינה: רשות מקרקעי ישראל, משרד השיכון, משרד הבריאות, רשות העתיקות, קק"ל, משרד הביטחון, רשות הניקוז, רשות כינרת, רשות העתיקות (רשימה חלקית) וכל יתר הרשויות: מועצות, עיריות, וועדות מקומיות ואזוריות וראשי ישובים. יזם-קבלן כמוהו, אמור להתמודד מול כל הגורמים הללו, מעת הרצון להקמת שכונה/הרחבה של ישוב ועד לביצוע בפועל, כולל קבלת רישוי בניה והיתרים. "הדבר מאוד מסובך", הוא אומר לי ומוסיף: "כ-80% מזמנו של היזם-קבלן מושקע/מבוזבז על ביורוקרטיה על-מנת לעבור את כל הגופים הללו בדרך להשגת האישורים (היתר בנייה), כדי שיהיה ניתן לבצע פיתוח התשתיות ו/או בניה. 20% הנוספים הם הבנייה בעצמה.

כשל מובנה של העברת כספים מן המדינה לרשויות ומהרשויות לשטח

"כיוזמים, מתכננים ומפתחים תשתיות, ובונים הרחבות, באזורי עדיפות לאומית של המדינה, הוא מציין, מועברים כספי סבסוד ממשרד השיכון למועצה או לעירייה על-מנת לסייע להן בהקמת התשתיות ולפעמים גם המגרשים. מנגנון זה יוצר כשל מובנה ואינו יעיל, לדעתי, מהנימוק שכל יד שנוגעת בכסף גם לוקחת אחוז ממנו והתוצאה היא שכ-20%-10% מהכספים הללו אינם מגיעים בסופו של יום לשטח כפי שרצתה המדינה. כל רשות שנוגעת בכספים הללו מגלחת לעצמה עבור חלק מפעולותיה אחוזים שאמורים היו להגיע לשטח במלואם. דבר זה גורם לחוסר בכסף לפרויקט ובנוסף, ריבוי הגופים המוסדיים המטפלים, גורם לעיכובים בזמנים ולהתייקרויות של המוצר הסופי. למשל, זמן פיתוח תשתית, אמור לנוע בין חצי שנה לשנה ולבנות בית - אורך כשנה. תוך שנתיים אפשר לגמור הרחבה. אלא שבמציאות, הרחבה רגילה של 35 עד 80 יח"ד לוקחת זמן תכנון וקבלת היתרים כ-7-5 שנים וזמן בניה עוד כ-7-5 שנים עד שמסיימים. בזמן הזה זוגות צעירים נושרים, המחירים מתייקרים משמעותית, תקנים משתנים וגורמים לתכנון הראשוני להיות לא רלוונטי ויש צורך לעדכן שוב, עניין שכרוך בעלויות נוספות ובעיכוב זמנים נוסף, ועוד ועוד כשלים עקב התמשכות בלתי מוצדקת של הזמנים. זוהי ביורוקרטיה לשמה"...

ההורים חברי קיבוץ

ארז גרוס, נולד לפני 53 שנים בקיבוץ גונן בגליל העליון,להוריו אפיק ואמירה. האב אפיק, שנולד בתל יוסף בעמק יזרעאל, עבר בנערותו לחיפה, הצטרף לנח"ל ולצנחנים ומשם הגיע עם רעייתו לקיבוץ גונן. הוא הקים בקיבוץ את המוסך ואחר כך ניהל, בין היתר, את מוסך קואופרטיב גליל עליון. האם אמירה, עבדה בענפי הקיבוץ השונים ושנים רבות כיהנה כעובדת בכירה במכללה האקדמית תל-חי. במשפחה גדלו חמישה ילדים. ארז הוא הבכור מבניהם.

ילדות של "גן עדן" בקיבוץ

חוויות הילדות נחרטו עמוק בזיכרונו: "מאז שאני זוכר את עצמי הסורים ירו עלי. אחר כך היו אלה הפתח ולאחר מכן החיזבאללה. אני זוכר במעורפל כניסה של המטפלת וכל הזאטוטים למקלט שהיה צמוד לגן הילדים. במלחמת יום כיפור, בהיותי בן שמונה, ישבתי עם חבריי על המקלט מצוידים במשקפות וצופים על החרמון המעשן. מעלינו חלפו מיגים וחוויתי חוויות מלחמתיות בילדות ללא חשש ו/או טראומה. בקיבוץ- תמיד הייתה תחושת ביטחון, למרות שלפחות ביום כיפור היא לא הייתה מוצדקת. החיים בקיבוץ באותם ימים היו בעבורי כילד וכנער "גן עדן"".

באוניברסיטת הדשא של כפר בלום

ארז מגדיר את עצמו כאנאלפבית בחיוך. "יותר ביקרתי בבית הספר האזורי בכפר בלום, מאשר למדתי בו - הייתי באוניברסיטת הדשא של כפר בלום (תלמידים שבילו על הדשא את זמן הלימודים). בתיכון הופניתי למגמת אגרו "המופרעים" - מגמה מקצועית בה למדו בין היתר מכונאות ובה רוכזו כל הנפלטים ממסגרת רגילה. אין לי תעודות מבתי הספר מכל 12 שנות הלימוד ובטח לא תעודת בגרות, לכן אני אנאלפבית בחיוך, מחוסר השכלה/תעודות על-פי המוסדות". עובדה זו, אינה מונעת מארז לייעץ לעורכי דין ולמהנדסים בתחום, מה גם שרבים מהם פונים אליו על-מנת לקבל את חוות דעתו בנושאים שונים. את שירותו הצבאי עושה ארז בסיירת הצנחנים, עובר קורס קצינים ומשרת בבית הספר למודיעין וסיור מו"ס, כמפקד קורס קציני סיור וכמדריך בקורס מ"פ סיור. בתום שירותו הצבאי בדרגת סגן, מקבל במילואים פיקוד על פסל"ר פלוגה עצמאית עם לא פחות מ-120 חיילים תקן מג"ד למשך כ-12 שנים. לאחר השחרור, הוא שב לקיבוץ שהיה במשבר כלכלי. מנסה לשנות ולהשפיע, ונוכח לדעת שהנהגת הקיבוץ אינה בשלה לעשות שינוי במצב ואז- עוזב את הקיבוץ ועובר להתגורר בתל אביב במשך כחמש שנים. ארז מקים שם עסק לציוד תקשורתי. באותה תקופה הוא יורד לתל אביב בטיסת בוקר מקרית שמונה וחוזר בערב אל ביתו בגליל. היום, הוא מצר על כך, שביטול הטיסות למנחת בקריית שמונה, בהן יכולים היו להגיע לתל אביב בחצי שעה, מונע מתושבי האזור אפשרויות רבות, בעיקר בהקשר לתעסוקה. העסק שפתח אינו צולח ומביא אותו לעסוק ביזמות כללית ובבניה ופתוח תשתיות בפרט. בתחילת שנות התשעים משתקעת משפחת גרוס עם ילדיהם במושב בית הלל המונה היום כ-200 משפחות. ארז מתגורר כאן בוילה עם בריכת שחייה וג'קוזי.

ארז כזואולוג חובב

ארז הוא סקרן מטבעו, שואל וחוקר וכך הוא רוכש מידע רב מלימודיו "באוניברסיטה של החיים". אתה משוחח אתו ומתגלה לפניך אישיות מיוחדת החיה ונושמת "את כל הארץ לאורכה ולרוחבה ובמיוחד את הגליל העליון", בקיאותו וידיעותיו בהיסטוריה המקומית ומחוצה לה, בטבע ובאוכלוסייה - הם שם דבר. ארז מגדיר את עצמו כזואולוג חובב הנמצא הרבה מאוד בטבע בהרים ובשטחים פתוחים. בתוך כך, הוא מרבה לבקר, כאמור, גם באגמון החולה בכל עונות השנה וצופה בבעלי החיים שם. מאז ומתמיד הוא מתעניין וקורא ספרות במקצועות זואולוגיה ואנתרופולוגיה ובתחומים אחרים שמעניינים אותו. "כשיש מולי אתגר אני מתמודד אתו עד למציאת פתרון. אין משימה בלתי אפשרית מבחינתי". הוא אומר.

ניתן להוזיל את עלות מחירי הדיור

בהתייחסו לעלות מחירי הדיור באזורי העדיפות הלאומית של המדינה אומר ארז: "הבלוף" הגדול הוא, שכל הזמן מדברים על דברים לא נכונים. מחיר למשתכן לא יפתור בעיה, אלא יגרום לעוגמת נפש לדיירים ואולי גם לקבלנים. לדוגמה: בית קרקע במושב או בקיבוץ לזוג צעיר בפריפריה עולה בממוצע מיליון או מיליון שקלים וחצי. כ-50% מהעלות הולך למדינה ולמוסדותיה. זה כולל מע"מ 17%, אגרות והיטלים ותשלומים לרשות מקרקעי ישראל וכדו'. אם המדינה באמת תבחר לתת עדיפות לאזורי העדיפות, תוותר על חלקה בעלות הבנייה של אותם בתים באזורי עדיפות לאומית הפעולה תאפשר: להגיע לבתים שעלותם תהיה בין 550 אלף ל-800 אלף שקלים לדייר/משתכן ובערי העדיפות שם יש בניה רוויה (בניה על קומות) אפילו למחירים נמוכים מאלה, לעודד ניוד אוכלוסייה מהמרכז, ליישב במהירות זוגות צעירים איכותיים באזורי העדיפות הלאומית, ואפשרות נוספת: כתחליף למחיר המשתכן, לתת הטבה זו לחסרי דיור, דבר שכל כך חשוב למדינת ישראל (לכן הוגדרו אזורים אלה על-ידי המדינה כאזורי עדיפות לאומית) המטרה היא לשמור על הקרקע. "גבול מדינתנו יהיה היכן שתלם המחרשה היהודית תעבור". ראה מה קורה בדרום והסק מסקנות... הנזק למדינה הוא עצום".

כמה מרוויח הקבלן?

"הרווח של הקבלן", מציין ארז, "נע בין 20%-10% מעלות הבית בישוב הכפרי, תלוי בסוג הבנייה והעסקה. לאחר קבלת הזכויות במגרש למשתכן מתבצע תהליך פתוח המגרש ובניית הבית. ומכאן, הרצון של המדינה, במיוחד לעזור לאזורי עדיפות לאומית, מכוון למקומות לא נכונים. למשל, המדינה מנסה לכרסם כל הזמן במחירים של בעלי המקצוע עצמם ולא מסייעת להורדת עלות הבית למשתכנים. אם המדינה רוצה לעודד ולעזור לזוגות צעירים ולתושבים אחרים שרוצים לעבור לפריפריה, עליה לדוגמה: לתת לחסרי דיור ובוגרי שירות צבאי משוחררים את הבית הראשון באזורי העדיפות, ללא המיסים, כך שעלות הבית הייתה מצטמצמת בכ-50% ולזוג צעיר מהמרכז היה כדאי לעבור לאזורי העדיפות הלאומית". ארז עובד מסביב לשעון ואת זמנו הפנוי מעבודה הוא מקדיש לתחביביו: צלילה, טיול בג'יפים וברגל בכל הארץ, טיולים עם אופני שטח, סקי שלג ומים וכמובן משפחה. "היכן שאפשר לבנות את הארץ ולשפר אותה. כשאני סבור שיש לי את היכולת להשפיע - אני שם", הוא מסכם.