הצגת "געוואלד: יידישע אונטערוועלט" מתמקדת בבית מרזח שחלקו העליון מוקדש לשתיה, מוזיקה, והתחתון - לבורדל. הבעלים (ישראל טרייסטמן, הצבר הוותיק בלהקה) היה פעם חזן, ועשה הסבה מקצועית, רק ע"מ שיוכל להביא ישועה לבנו הרך, מה שקרה מאוחר מדי. העוני והמצוקה שהיו מנת חלקם של היהודים בגולה, גרמו להם להתדרדר לפשע. אך התמונה שמעלה הצגת היידישפיל, אינה עצובה, אלא מצחיקה בסיטואציות, בסיפורים וברוח העליצות השורה עליה. היא רוויה שירים עממיים מוכרים יותר ופחות, סיפורים על הפושעים הנודעים של אז, עליהם כתבו יצחק באבל ב"סיפורי אודסה", מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם ובשביס זינגר. את דמותו של הגנגסטר הידוע בניה קריק, אותה שיחק בזמנו ב"גשר" גדול שחקניה - איגור מירקורבנוב, ממלא כאן יונתן רוזן, שבשפת הגוף שלו מעניק לדמות את מלוא משמעות אופיו של בניה, על כל צבעיה. כך גם יכולת שירתו ומשחקו, מעשירים את שלל הדמויות הצבעוניות של הבורדל היהודי. כל שחקן ושחקנית בקאסט משחקים, רוקדים ושרים בשיא המקצועיות, בתאום נפלא, הודות לבימויו הכה משובח של דורי אנגל, שחקן ביידישפיל ובתיאטרון תמונע, ובימאי בזכות עצמו. אך למי שניתנה כאן ההזדמנות להיות כוכב ההצגה בזה ולהמחיש את מלוא כשרונו בהקסימו את הצופים כגנב העילית - הוא אנדרה קשקר. למרות שנותיו הרבות ביידישפיל - זהו התפקיד שמאפשר לו להבריק בו, ולזכות במלוא תשומת הלב. זאת - בהצחיקו בהגדרות שההצגה מתארת את תכונות הפושע היהודי. מה שגורם לצופים להזדהות עם אנשי העולם התחתון ולהתמזג עימם. והרי גם לנו כיום יש גנבים בכל תחום, מהתחתון ועד לעליון ביותר. וזאת, מבלי שההצגה מתכוונת להיות פוליטית. מוניקה ורדימון עם קול הסופרן הדרמטי הנשען על 3 אוקטבות, כובשת בכל הסצנות, ובמיוחד בשיר-הריקוד הצועני הסוער. כך נוגעת ללב מאוד ענת עצמון כמנהלת הבורדל, וכקבצנית בשיר הידוע יותר בגירסתו האמריקנית "brother, could you spair me a dime?". כך גם יעל יקל התמירה שרה ורוקדת את דמות הזונה בעליצות ובכשרון הטבעי שלה. אך מעל כולם, בולטים 2 שחקני הרכש החדשים של היידישפיל: דותן עמרני, הבן של, בהמון חן הוא מלבב את הצופים כרכש חדש של חבורת הפושעים, והריקודים שעיצבה תות מולאור בעיצוב כה מודרני - בהם בולטת מאוד דנה יעקובי ביכולת וגמישות כמו דותן. שני צעירים אלה מרנינים במיוחד, ומהווים נכס מעולה ליידישפיל. אך לא רק עצם משחקם הנפלא ויכולת התנועה שלהם הם גורמים לקהל להתחבר להצגה. העובדה שאת הצעירים הדריך ליידיש שי גולדברג הירושלמי, שיידש היא שפת אמו - עובדה זו גורמת להגייתם להיות כה מובנת וצלולה, כך שגם בורה כמוני לא נזקקה הרבה לקריאת התרגום הכה קולע של לורה סהר משני צידי הבמה - כי הרי היידיש היא נגזרת של עברית, שבוללה בה גרמנית. וכך התענוג מההצגה היה ענק. תיאטרון היידישפיל אינו מתנזר מעיצוב במה כמו תיאטרונים אחרים בימינו. הוא משקיע בעיצוב במה- הפעם של אנדריאה לובינה, שהביאה עימה את התרבות האירופית לתחום בארצנו. כך גם התלבושות הססגנויות שעיצבה דליה פן-הלר, הניהול המוסיקלי והנגינה על הבמה של מישה בלכרוביץ׳ יחד עם הכלייזמר-הנשפן, והתאורה של מישה צ׳רניאבסקי, שיכול לעשות בי"ס לתאורנים בישראל. כך מוביל היידישפיל לא רק לאזכור התרבות היידית של פעם אלא מעניק ליוצרים ישראלים אפשרות לכתוב מחזות עבורו בעברית, אותם מתרגם לידיש (הפעם, כאן אריה בלינדר), ומצפים לנו בהמשך מחזות נוספים מאת סביון ליברכט, גורן אגמון ועוד. ברכות ליידישפיל על כל הצגה שהוא מעלה בכזו מקצועיות, שלמות, ואהבה לתרבות שכמעט כלתה מהעולם בשנות החמישים, כשבן גוריון גזר עליה כליה ואסר להשתמש בה על במות. כשנים האחרונות, ששי קשת, המנהל החדש, מרענן את ההצגות בתיאטרון, ומחייה תרבות שגם אלה שהיא לא שפת האם שלהם - יכולים לחוש את הרוח היהודית המפעמת.