אחת הטעויות העיקריות הנעשות בהתייחסות לשואה היא הסתכלות עליה במבט לאחור, של חוכמה בדיעבד, מה שמכונה בשפה המקצועית "אנכרוניזם". למשל: כיצד יהודי גרמניה לא הבינו שהנאצים עומדים לרצוח אותם? מדוע הם לא ברחו? התשובה הידועה היא, שלא היה לאן לברוח - והיא בהחלט נכונה. אבל התשובה העוד יותר נכונה היא, שבשנות ה-30 וגם בתחילת שנות ה-40, אפילו הנאצים לא ידעו שהם מתכוונים לרצוח את יהודי גרמניה. המדיניות הנאצית בשנות ה-30 כוונה בעיקרה להביא להגירה של יהודי גרמניה. הרדיפות ההולכות ומתגברות נועדו בראש ובראשונה למטרה זו, לצד המניעים האנטישמיים והסדיזם לשמו שעמדו גם הם בבסיסן. לא כאן המקום להאריך לגבי גיבוש מדיניות ההשמדה, נושא עליו נכתבו מחקרים רבים. נאמר רק, שהחלטתו של אדולף היטלר להשמיד את יהודי אירופה התקבלה ככל הנראה לקראת הפלישה לברית המועצות או עם תחילתה; ועידת ואנזה (בה נעסוק בהמשך) הייתה הביטוי הביורוקרטי המרכזי למעבר להשמדה כוללת. כאשר עלו הנאצים לשלטון, חיו בברלין 160,000 יהודים; מחציתם עזבו את העיר עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. כמה מן הבולטים שבאותם מהגרים מונצחים ברחבי העיר, ושמותיהם מלמדים הן על העושר הרוחני, התרבותי והמדעי שהעניקו לבירת הרייך, והן על מה שאיבדו הגרמנים - ובחלק מן המקרים זכו בעלות הברית - בשל הפנאטיות הנאצית. כך למשל מנציחים שלטים צנועים את מקומות מגוריהם של הפסיכולוג אריך פרום, מחבר "אמנות האהבה", שעזב את גרמניה ב-1934, ושל הפסיכיאטר גרהרד אדלר, מתלמידיו החשובים של קרל יונג, שהיגר ללונדון שנתיים מאוחר יותר.