כאשר נכנסתי למערכת גלובס ביום הראשון שלי כעיתונאי, 1 בנובמבר 1990, מקור המידע המהיר ביותר והעדכני ביותר שלנו היה טלפרינטר של סוכנות רויטרס. האינטרנט היה אז בחיתוליו, כמו גם כמה ממייסדי הרשתות החברתיות. הדרך להשיג מידע והדרך לבקש תגובה היו בטלפון או בפקס - בהנחה שהאדם המבוקש נמצא במשרדו; טלפונים ניידים היו נדירים, יקרים, מסורבלים ופרימיטיביים. בדיוק 30 שנה מאוחר יותר, התמונה כידוע שונה בצורה שאיש לא יכול היה לדמיין באותם ימים. כל מה שאנחנו רוצים (ולא רוצים) לדעת על כל נושא שבעולם - זמין בקצות אצבעותינו. כל דבר משמעותי (ולא משמעותי) שקורה כמעט בכל רחבי תבל (וגם מחוצה לה), מתפרסם כהרף עין. כל דעה רצינית (ולא רצינית) יכולה להגיע בתוך דקות למיליונים. כל אדם זמין כמעט בכל שעה ובכל מקום; אפילו הנימוק "אני בטיסה" מתפוגג, ומול "אני ישן" אפשר לשלוח ווטסאפ ומסרון ודוא"ל. והנה האבסורד: למרות הכמות העצומה ולמעשה הבלתי-מוגבלת של מידע וידע, העובדות והאמת הולכות ונדחקות לשוליים. למרות מיליוני הדיווחים על הקורונה והנתונים הגלויים לכל, יש מי שסבורים שמדובר בבלוף אחד גדול או במזימה שטנית של כוחות אפלים (החל מ"היהדות העולמית" וכלה בביל גייטס). למרות מיליוני המילים שנכתבו ונאמרו על 9/11, יש המאמינים שהיה זה ממשל בוש שעמד מאחורי מתקפות הטרור. וכך הלאה וכך הלאה, כולל בארצנו הקטנטונת.

אנונימיות בכיכר העיר

הדמוקרטיזציה של התקשורת היא אחת ההתפתחויות החשובות ביותר בהיסטוריה האנושית. האינטרנט ובמיוחד הרשתות החברתיות מאפשרים לכל אדם להביע את דעתו בכל נושא ובכל צורה. שוב לא צריך להיות עיתונאי, שוב לא צריך להיות בעל עמדה ציבורית, שוב לא צריך לקוות שמכתב למערכת יתפרסם. אפשר להיכנס לפייסבוק ולהגיד הכל, אפשר להיכנס לטוויטר ולצייץ הכל. כפי שנאמר פעמים רבות, האינטרנט הוא כיכר העיר הגדולה ביותר בהיסטוריה - התגשמות החלום של חופש הביטוי. אלא שבניגוד לכיכר העיר הקלאסית, האינטרנט מאפשר אנונימיות וכך גם את ניצולו לרעה. מי שמתייצב ברחוב ומסית לאלימות, ניתן לזיהוי מיידי ולטיפול במסגרת החוק. אבל מי שעושה את זה ברשת חברתית, לרוב מסתתר מאחורי שם בדוי או צירוף חסר משמעות של אותיות וספרות - וכך אינו נושא באחריות כלשהי. מבחינה זו, הדמוקרטיזציה של התקשורת מעניקה צ'ק פתוח להפקרות הרסנית. התוצאה היא שהרשתות מוצפות בדיסאינפורמציה, תיאוריות קונספירציה ושקרים בוטים - וזהו ההסבר לפער העצום שבין הידע לבין הידיעה, בין המידע לבין התודעה. כאשר איש אינו בודק את הטענות, כל אחד יכול להגיד הכל ולקוות שיימצא מי שיאמין לו. כאשר אותם גולשים ומצייצים אינם מזוהים, אינם מאבדים מוניטין ואינם ניצבים בפני תשלום מחיר כלשהו, הם יכולים להמציא כל מה שעולה על רוחם ולשגר אותו לאוויר. וכאשר הרשת עובדת במהירות האור, התפוצה של אותם תכנים עלולה להיות בלתי מוגבלת. חברות הטכנולוגיה הגדולות החלו להכיר בשנים האחרונות לאחריותן לשימוש לרעה שנעשה בפלטפורמות שלהן. הן מעסיקות רבבות עובדים שתפקידם ליירט פרסומים מסיתים ושקריים, ונעזרות גם בהתראות מצד המשתמשים. אך לנוכח ההיקף של התופעה, מדובר בתחיבת אצבע לתוך החור בסכר. יתרה מזו: גורמים אינטרסנטיים אף תוקפים את החברות על פעולות אלו, בטענה שמניעיהן פוליטיים - ושוב, כמה לא מפתיע, הם עושים זאת תוך התעלמות מן העובדות.

"להראות" ו"להשמיע" כל דבר

העתיד מסוכן עוד יותר. טכנולוגיות ה-deepfake הולכות ומשתכללות ובקרוב יאפשרו להפיץ כמעט כל זיוף. כיום ניתן לבצע בקלות פוטומונטאז' מן המחשב הביתי - יכולת שעד לפני זמן לא רב הייתה בעיקר נחלתם של סוכנויות ביון ואולפני סרטים. כרגע היכולת הזו משמשת בעיקר למטרות כמו הדבקת ראשיהן של ידועניות על תמונות עירום, אך מבחינה טכנית - אין שום דבר שימנע את ניצולה כדי "להראות" פוליטיקאי יוצא מבית בושת. הטכניקות הללו מתרחבות גם בתחום הווידאו, כך שתוך זמן לא-רב ניתן יהיה "להראות" את אותו פוליטיקאי לא רק בתמונה אלא גם בסרטון. מעבר לפינה ניצבת גם היכולת לפברק נאומים שלמים, כך שאפשר יהיה "לשמוע" את נשיא צרפת מתבטא באנטישמיות ואת מלכת בריטניה מנבלת את פיה. ברגע בו ה-deepfake יהיה נחלת הכלל, העיתונות האחראית תתייצב בפני בעיה אדירה, חסרת תקדים ואולי חסרת פתרון. כיום אנחנו יוצאים מתוך הנחה, שאם מקור מספק לנו מסמך, תמונה או סרטון - זוהי הוכחה אותנטית רבת עוצמה. אבל כאשר יהיה עלינו לחשוד שמא מדובר בזיוף, עבודתנו העיתונאית עלולה להפוך לבלתי אפשרית. הטכנולוגיות הללו כה מתוחכמות, עד שנדרשת בדיקה מקצועית יקרה וממושכת כדי לגלות שמדובר בזיוף. עיתונאים ואמצעי תקשורת אינם יכולים להרשות לעצמם בדיקות כאלה, לא מבחינת המחיר (גם ככה הענף בצרות כספיות) ולא מבחינת הזמן (כי תמיד יימצא מישהו בלתי אחראי שיפרסם את המידע בלא בדיקה). התוצאה עלולה להיות, שנוכל לתת אמון רק במידע שיימסר בידי גורמים מוסמכים ובדרכים מאובטחות. זה הרסני באותה מידה, משום שהתקשורת תהפוך למעשה לכלי להעברת מידע-מטעם. תארו לעצמכם שעיתונאי לא יוכל לוודא את המקוריות של סרטון המתעד העברת מעטפות כסף לנבחר ציבור, ויוכל להיות בטוח רק במקוריות של מה שאותו נבחר ציבור שולח אליו להאדרת פועלו. או שלא ניתן יהיה לסמוך על תמונות של אלימות משטרתית, אלא רק על התמונות שהמשטרה עצמה שולחת. או להקרין את תוצריה של מצלמה נסתרת במשחטה, אלא רק את התיעוד מן המצלמות שלה עצמה. מבחינה זו, המצב ב-1 בנובמבר 2020 גרוע בהרבה מאשר ב-1 בנובמבר 1990. אז היה לנו הרבה פחות מידע, אבל יכולנו לסמוך עליו. כיום יש לנו מידע אין-סופי, אבל חלק משמעותי ממנו הוא שקרי. והמצב ב-1 בנובמבר 2030 עלול להיות חמור עוד יותר, כי אפילו לא נוכל להבחין בין מידע שקרי למידע אמיתי. ב-1 בנובמבר 1990 יכולתי לדעת שאני מקבל מידע מדויק; ב-1 בנובמבר 2020 עלי להיות ספקני; ב-1 בנובמבר 2030 אני עלול למצוא את עצמי ללא מקורות מידע עצמאיים. ההתמודדות עם המידע השקרי הנוכחי היא כאמור קשה, אך לפחות יש מאמצים לנהל אותה. ההתמודדות עם ה-deepfake אינה קיימת, למרות שברור לחלוטין שזהו האתגר הגדול הבא, ושהוא יהיה הרבה יותר משמעותי מכל מה שהכרנו. הזמן לטפל בבעיה הוא כעת, לפני שהיא יוצאת משליטה. כעת צריכים המחוקקים לתת את דעתם על הנושא, לקבוע מגבלות ברורות לשימוש בטכנולוגיות אלו (אולי אפילו להטיל פיקוח על הפצתן), ליצור אמצעים לחשוף את המשתמשים בהן לרעה ולקבוע ענישה משמעותית של העבריינים. לא מדובר בבעיה של עיתונאים ואמצעי תקשורת; מדובר בבעיה של כל מי שחופש הביטוי וחופש המידע יקרים לליבו. לא מדובר בשאלות טכנולוגיות ומשפטיות; מדובר בעצם קיומה של עיתונות מקצועית הממלאת תפקיד חיוני ביותר בחברה דמוקרטית.