ערב הקמת המדינה התגוררו בצפת 1,400-1,200 יהודים בלבד מתוך אוכלוסייה של 12,000 בני אדם והיא הייתה למרכז הלאומנות הפלשתינית בגליל – מתאר "מדריך ישראל" (מהדורת 2001, כרך שלישי). עם פרוץ מלחמת השחרור, למחרת כ"ט בנובמבר, החמיר מצבה של הקהילה היהודית בעיר, הרובע היהודי היה נתון במצור חלקי והדרכים אליו היו מסוכנות. ב-16 באפריל מצא את עצמו הרובע במצור מלא, בשל נסיגת הבריטים וכניסת "צבא ההצלה" בפיקודו של פאוזי אל-קאוקג'י. ב-1 במאי נכנס לעיר הגדוד השלישי (גדוד "הגליל") של חטיבת "יפתח", וארבעה ימים לאחר מכן החלה המערכה לשחרורה במסגרת מבצע יפתח. הקרב המכריע החל בליל 9/10 במאי, לאחר הרעשת מרגמות "דוידקה", בהסתערות של כוחות הפלמ"ח על שלושת מעוזי הערבים בעיר – המצודה שבראש ההר, המשטרה העירונית ו"בית שלוה". הקרב היה קשה והתנהל מחדר לחדר, אך בצהרי 10 במאי החל הפלמ"ח להשתלט על העיר ובערבו של יום כולה הייתה בידי כוחותינו. אירועים אלו יצרו אמירה מבודחת ידועה: צפת ניצלה בדרך הטבע ובדרך הנס: בדרך הטבע – בזכות התפילות של זקניה; בדרך הנס – בכך שהפלמ"ח הגיע. ישראל היא ארץ בה לא מצפים לניסים אלא מתחשבים בהם, אמר אפרים קישון. לאמר: אנחנו לא מקווים שיקרה לנו נס, אלא יוצאים מתוך הנחה שהוא יתרחש. כמו מאחורי הרבה אמירות הומוריסטיות, גם בזו יש מן האמת: אנחנו כל כך רגילים לניסים, עד שהם חלק מתוכנית העבודה. אבל בנימה רצינית יותר, מהו יחסה של היהדות לניסים?

אפשר להתחיל לתת את התשובה בהנגדה לתפיסה בלתי-יהודית בעליל, המצפה להתערבות שמימית ישירה ומחוץ לגדר הטבע. היא באה לידי ביטוי בסיפור על אותו נוצרי אדוק המתגורר בפלורידה, בעיירה העומדת בנתיבה של סופת הוריקן עזה. השלטונות מורים לתושבים להתפנות, אך הוא מכריז על בטחונו שאלוקים יציל אותו. הסופה אכן מגיעה, הגשם ניתך בכל עוז והאיש נאלץ להתיישב על גג ביתו. ברחוב שהפך לנהר שוצף עוברת סירה של כוחות החירום והוא נקרא לקפוץ אליה. תשובתו: לא, אלוקים יציל אותי! לאחר מספר דקות מרחף מעל ביתו מסוק, והטייס משלשל אליו סולם חבלים כדי שיוכל לטפס. תשובתו נותרה בעינה: לא, אלוקים יציל אותי! לבסוף המים העזים שוטפים את הגג והאיש טובע למוות. עם הגיעו לעולם של מעלה, הוא דורש שיחה דחופה עם אלוקים ומבוקשו ניתן לו. האיש בא בטענה: ריבונו של עולם, עבדתי אותך כל ימי חיי, בטחתי בך והודעתי לכולם שבכוחך להצילני; מדוע לא עשית זאת? ואז באה התשובה מכיסא הכבוד: שלחתי לך אזהרה, סירה ומסוק; מה עוד אתה רוצה? היהדות כמובן אינה מקבלת גישה זו. כאשר דוד המלך מתאר בשירתו את ישועת ה' במילים "ישלח ממרום יקחני, יַמְשני ממים רבים", הוא אינו מצפה לכך שמן השמיים תצא יד פלאית ותניף אותו מעל אויביו; הוא מתפלל, מייחל ומהלל ישועה בדרך הטבע, מתוך ידיעה שמאחוריה עומד בורא העולם ומנהיגו. ר' חנינא אמר: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה". בפרפראזה על דבריו ניתן לומר, כי לא יכריזו על האדם מלמעלה, אלא אם כן הוא יזיז את אצבעו מלמטה.

התנ"ך מלא בהוכחות לכך שההתערבות האלוקית מגיעה לאחר – ורק לאחר – שהאדם עושה פעולה מצידו. היא יכולה להיות קטנה והיא יכולה להיות גדולה, היא יכולה להיות סמלית והיא יכולה להיות מעשית – אבל היא חייבת להיעשות. נציין רק כמה דוגמאות בולטות. נח ניצל מן המבול לאחר שבמשך לא פחות מ-100 שנים הוא בונה את התיבה עצומת הממדים שלו. על שפת ים סוף מכריז משה "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון" – אך מיד מצווה אותו ה' "דבר אל בני ישראל ויסָעו", וחז"ל אומרים שהים נבקע רק כאשר בני ישראל נכנסו בו עד חוטמיהם. השכינה ירדה על המשכן ולאחר מכן על המקדש רק לאחר חודשים ושנים של בנייה מדוקדקת בעצים ובבדים, בארזים ובלבֵנים. בני ישראל סבבו את יריחו שבעה ימים ותקעו בשופרות ביום השביעי בטרם נפלו חומותיה. גם כאשר הקב"ה רצה להבטיח שהכל יידעו שנצחונו של גדעון על המדיינים בא מידי שמיים, הוא הורה לו להותיר 300 לוחמים שייצאו לקרב. דוד נלחם נגד גלית ב"שם ה' אלקי מערכות ישראל" – אבל בקלע ואבן. מלאך ה' חיסל את מחנה אשור אשר צר על ירושלים, לאחר שהמלך חזקיהו חצב את נקבת השילוח ובנה את החומה ששרידיה נראים עד היום ברובע היהודי. אותה תופעה קיימת גם בניסים במישור הפרטי. אליהו הבטיח מזון לאישה אצלה מצא מקלט בשנות הרעב, על בסיס כד הקמח וצפחת המים שכבר היו ברשותה. תלמידו אלישע העניק שפע של שמן לאלמנתו של אחד מבני הנביאים, כאשר היא יצקה כמויות עצומות שלו מתוך הכד הקטן שהיה בידיה. חזקיהו החלים ממחלתו האנושה כאשר הונחה תאנה מיובשת על פצעיו. מובן שהקב"ה אינו זקוק לכל אלו כדי להתערב; אנחנו זקוקים לזה – כדי להראות שאנחנו עושים את הצעד הראשון בתוך מסגרת הטבע, ומכאן מותירים את המלאכה בידי מי שאמר והיה העולם.

חג הסוכות בכלל ומצות סוכה בפרט מעבירים בצורה ברורה ביותר את המסר הזה. הגמרא (מסכת סוכה, דף י"א, עמוד ב' והלאה) שואלת מהיכן לומדת המשנה את הדין לפיו את הסכך של הסוכה מותר לעשות רק ממה שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה. האמורא הארץ-ישראלי ריש לקיש לומר זאת מפסוק המתאר את מעשה בראשית: "ואד יעלה מן הארץ וכיסה את כל פני האדמה": "מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, אף סוכה דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ". מה הקשר בין אד מסתורי של בריאת העולם לבין סוכה מוחשית מאוד בימינו? הגמרא מסבירה, שהאסמכתה של ריש לקיש מסתדרת לפי הדעה שהסוכות שנעשו במדבר ואותן מצווה התורה לזכור, היו רוחניות כמו אותו אד – אבל לא לפי הדעה שהן היו פיזיות. זוהי מחלוקת ידועה בין שניים מגדולי התַנאים: "'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל' – ענני כבוד היו, דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם". לשיטת ר' עקיבא, מסיקה הגמרא, הדין הזה נלמד מפסוק העוסק במפורש בחג בו אנו מצויים: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגָרְנֶךָ ומיִקְבֶךָ" – את הסכך (שהוא עיקר הסוכה) תעשה ממה שמגיע מן הגורן ומן היקב. אני מבקש להציע, כי ההסברים של ר' אליעזר ור' עקיבא אינם סותרים זה את זה, אלא משלימים את זה. השראת השכינה בישראל חייבה פעילות אנושית: היטהרות למרגלות הר סיני וגידורו לפני מתן תורה, בניית המשכן במדבר, הקמת המקדש בירושלים. כדי שהיוצאים ממצרים יהיו זכאים לענני כבוד – בין אם מדובר בהשגחה רוחנית מיוחדת ובין אם מדובר בהגנה מפני פגעי הטבע – היה עליהם לבנות תחילה סוכות גשמיות. יתרה מזו: ענני כבוד מספקים הגנה מלמעלה, אך עדיין יש צורך בכתלים אשר יגדרו את מקום המגורים. ואין ספק שלבני ישראל היו גם כאלה: דתן ואבירם התייצבו בהתרסה פתח אוהליהם; כאשר בלעם מברך במילים "מה טבו אוהליך יעקב", הוא מתאר את מראה עיניו. כמו תמיד, הקב"ה מגיע לאחר הכנה אנושית.

הוכחה לרעיון המוצע ניתן למצוא בקריאה מדוקדקת בשני המקומות בהם התורה מצווה על חג הסוכות – בספר ויקרא (פרשת "אמור") ובספר דברים (פרשת "ראה"). במקום הראשון יש דגש חזק במיוחד, שאיננו קיים בשום חג אחר, על כך שמדובר בחג המכוון כלפי מעלה, השכינה. במקום השני יש דגש דומה על כך שהחג מופנה כלפי מטה, עם ישראל. בפרשת "אמור" נאמר כך: "חג הסוכות שבעת ימים לה'... שבעת ימים תקריבו אשֶה לה'... ביום השמיני... והקרבתם אשֶה לה'... באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' שבעת ימים... ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. וחגותם אותו חג לה'... אני ה' אלקיכם". לא פחות משבע פעמים מדגישה התורה שהחג הוא לכבודו של ה'. בחג הפסח יש שלושה אזכורים כאלו, בחג השבועות יש חמישה, בראש-השנה וביום הכיפורים יחדיו – שניים בלבד. בפרשת "ראה" נאמר כך: "חג הסוכות תעשה לך... באספך מגָרְנֶךָ ומיִקְבֶךָ. ושמחת בחגֶך – אתה ובנך ובתֶך ועבדך ואמתֶך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. שבעת ימים תחוג לה' אלקיך... כי יברכך ה' אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח". בשלושה פסוקים יש 17 אזכורים בגוף שני, בעוד ההתייחסות לה' היא פעמיים בלבד ובצורה עקיפה. מצות השמחה מצויה בחג הסוכות ומכאן היא נלמדת לכל שאר החגים. גם מצות העלייה לרגל באה בפרשייה זו והיא מסתיימת במילים "כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך". אין זו סתירה, אלא השלמה – כמו במקרים רבים בספר דברים. ספר ויקרא מדבר על הצד הרוחני של חג הסוכות, על היבט ענני הכבוד, על היותו זכר ליציאת מצרים ולניסים שנעשו במדבר. ספר דברים עוסק בצד הגשמי של חג הסוכות, בסוכות הממשיות שנעשו במדבר, על היותו סיום העונה החקלאית והשמחה המתלווה לאיסוף היבול. היהדות רואה את השניים כקשורים לבלתי הפרד: מי שרוצה את היבול, צריך לחרוש ולזרוע ולקצור; וכאשר הוא מקבל את היבול – עליו להודות לאלוקיו על עזרתו ולהישמר מגאוותנות-שווא של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החַיִל הזה".

זהו המסר שהיהדות רוצה שניקח איתנו וניישם בכל היבטי חיינו, הפרטיים והציבוריים כאחד, בצאתנו מחודש החגים הפותח את השנה. מי שרוצה לזכות לענני כבוד, צריך לבנות תחילה סוכה – פשוטה ככל שתהיה; ואת הסוכה הזאת עליו לבנות בצורה תקינה ובטוחה. מי שרוצה להיות בריא, צריך ללכת לרופא. מי שאינו רוצה לחלות בקורונה, צריך להתחסן. כדי להתפרנס ולהתקיים, צריך לצאת לעבודה. כשם שהשראת השכינה לא תבוא מאליה, בלא כל מאמץ מצידו של האדם – כך גם צרכיו הגשמיים הבסיסיים ביותר לא יתמלאו אם לא יעשה את המיטב שבידיו בדרך הטבע, ויבקש מאלוקיו שיסייע בידו. גם גאולת העם כולו לא תבוא בישיבה באפס מעשה ובהסתפקות בקינות על החורבן ובתחינות לבניית בית המקדש. גדולי הדורות והדורות הגדולים ביותר פעלו בדיפלומטיה ויצאו למלחמה, גידלו תבואה ובנו בתים, רעו צאן וחפרו בארות. הם כמובן נשאו עיניהם למרום ושפכו את ליבם בתפילה, להצלחה במעשי ידיהם – אך לא ציפו לכלי נשק שמימיים, למזון שיצמח מעצמו ולבתים שיצוצו מאליהם. אנחנו נבנה את סוכותינו, והקב"ה יפרוס עלינו את סוכת שלומו. מועדים לשמחה.