קל מאוד להסתכל על החיים במשקפיים פליליים. מישהו דחף אותך בתור לאוטובוס? תקיפה! לא קיבלת עודף מדויק במכולת? גניבה! הרגשת נגיעה בישבנך? מעשה מגונה! אבל זה כמובן מופרע לחלוטין, ולא רק משום שעבירה פלילית מצריכה יסוד של כוונה ויסוד של מעשה, אלא גם ובעיקר משום שניהול כזה של חיינו יהפוך אותם בתוך 24 שעות לגיהנום בלתי נסבל. בקצה השני נמצאת המחשבה לפיה "אם זה לא פלילי – זה בסדר", או לכל הפחות "אין עם זה בעיה". אם מישהו נסע "רק" 105 קמ"ש במקום 100 קמ"ש ולא הועמד לדין, אין שום סיבה לגנות אותו. אם מישהו העלים מס והתיק נסגר בכופר במקום בכתב אישום, אין שום סיבה לראותו כעבריין. אם מישהו בגד באשתו בצורה שיטתית, זה ודאי רק העסק שלהם. הגישה הזאת מסוכנת לא פחות מאשר הקודמת, משום שהיא עוקרת מן השורש מושג חשוב ביותר: מוסר. הפלילי הוא העולם של השחור-לבן: מותר או אסור; יש ראיות או אין ראיות; יש כוונה או אין כוונה. אבל הרוב המכריע של חיינו מתנהלים במרחב הענק שבין השחור לבין הלבן, ואנו נדרשים לקבל מדי יום החלטות המבוססות בסופו של דבר על מוסר – מוסר קהילתי, מוסר דתי, מוסר עבודה ועוד כהנה וכהנה. הבעיה היא שהחברה הישראלית, לפחות בנושאים ציבוריים, נוטה יותר ויותר להתעלם משיקולי מוסר, ולפיכך להגיע לאותה מסקנה מעוותת לפיה אם לא נמצא פגם פלילי – הרי שאין לבוא בטענות. בעיצומם של עשרת ימי התשובה, הנה כמה דוגמאות אקטואליות המלמדות על הצורך בחשבון נפש שלנו כחברה ושל כל אחד מאיתנו כמרכיביה: כיצד איבדנו את המצפן המוסרי, או לכל הפחות את הרצון להשתמש בו.

בואו נניח שאין בתיק 1000 שום עבירה פלילית (לדעתי יש, אבל נניח לצורך הדיון). בואו נניח שהכל היה בדיוק כפי שטוענים בנימין נתניהו וסניגוריו: מתנות שנתנו לו ולשרה נתניהו ידידיו הטובים, ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר. בלי שום קשר לתפקידו כראש הממשלה, בלי שום קשר לפעולות שביצע או שיכול היה לבצע למענם. רק מתוך חברות נפש אמיתית, כפי שקיימת בין בני אדם. אבל הסירחון המוסרי ביחסים הללו נודף למרחקים. אתה ראש הממשלה; אתה לא מבין שבמעמדך לא מקבלים מתנות, למעט סמליות ביותר? אתה לא מבין שבמעמדך אסור גם לרעייתך לקבל מתנות, ודאי לא באלפי דולרים? אתה לא מבין כמה זה מגעיל כאשר אתה חוזר (למעון הממשלתי!) מהאחוזה של מילצ'ן כאשר בתא המטען של מכוניתך (הממשלתית!) יש ארגז שמפניות ושקית ובה שאריות הארוחה? אתה לא מבין שבמעמדך אתה לא הולך לבלות ליד הבריכה של מיליונר (כאשר גם בווילה הסמוכה שלך יש בריכה)? אתה לא תופס את ההתנשאות שאתה מפגין מול מצביעיך, רבים מהם קשי-יום שאפילו בריכה עירונית לא יכולים להרשות לעצמם? בחברה בעלת מצפן מוסרי תקין ופעיל, נתניהו היה נפסל מבחינה ציבורית לכל תפקיד ממלכתי, ודאי לראשות הממשלה, רק בגלל הזלזול המוחלט והמופגן שלו בכללי מוסר ואתיקה בסיסיים. אבל אצל נתניהו עצמו ואצל תומכיו ותועמלניו – הכל הפוך: הוא הקורבן האומלל של תפירת תיקים, של עדויות שקר, של תקשורת עוינת; הוא זה שנרדף רק משום שקיבל קצת מתנות מכמה חברים טובים. המוסר רמוס.

אולי אין זה מקרה, שאריה דרעי הוא אחד מנאמניו הפוליטיים העקביים ביותר של בנימין נתניהו – משום שהוא מפגין רמת מוסר (וליתר דיוק: רמת חוסר מוסר) הדומה לזו של עמיתו. כמה חוצפה צריך עבריין מס מורשע כדי להתמודד שוב בראש מפלגה משמעותית וללטוש שוב את עיניו לתפקיד בכיר בממשלה. רמת חוצפה העומדת ביחס הפוך לרמת המוסר. נזכיר: דרעי הודה שהסתייע באחיו, שלמה דרעי, כדי להתחמק מתשלום מיסים במאות אלפי שקלים (ואולי גם במיליונים), הן בעסקת נדל"ן שביצע והן על הכנסות שקיבל כאשר היה חבר כנסת ואסור היה לו לקבל אותן. לפי ההודאות של השניים, היו אלו תרמיות מכוונות ומתוכננות היטב – מסוג המעשים שהמחוקק מטיל עליהם עונש מירבי של שבע שנות מאסר (כמו על מתן שוחד ועל עדות שקר, יותר מכפליים מאשר על מרמה והפרת אמונים). אבל האחים דרעי יצאו בקנסות בלבד ובלי קלון, באחד מהסדרי הטיעון השערורייתיים ביותר בהם נתקלתי. אריה דרעי גם התפטר מן הכנסת כחלק מן ההסדר – כאילו שהמושב שייך לו והוא יכול לסחור בו (ומיד נדבר גם על זה) – אך בלא כל מגבלה על חזרה לתפקידים בכירים, ותוך שהוא ממשיך להיות מנהיג ש"ס. מינימום של מוסר היה גורם לו ללכת הביתה, לכל הפחות לכמה שנים. הרי עבירות מס הן מן הבזויות ביותר הקיימות, משום שמדובר בגניבה מן הכלל ובמיוחד מן החלשים שבינינו. לא דרעי; העבריין הזה אינו מכיר את המושגים של מוסר, מראית עין, בושה, חרטה. ועכשיו, בציניות תהומית, הוא מוביל קמפיין של "המפלגה החברתית היחידה" אשר נלחמת למען הרעבים. אם אתה ושכמותך, אדון דרעי, הייתם משלמים את כל המיסים כדין – היו הרבה פחות רעבים בישראל. אבל אתה גם רימית את המדינה, גם לא שילמת את המחיר, גם חזרת כאילו לא קרה כלום וגם אתה מעז לדבר על "חברתיות".

הסחר-מכר שניהל אריה דרעי (וכך לפחות גם נראה יעקב ליצמן) במושביהם בכנסת, ממנה התפטרו כחלק מהסדרי הטיעון עימם, הוא הסתעפות נוספת של תופעה פסולה עליה עמדתי כאן יותר מפעם אחת: ההתייחסות של חברי הכנסת למנדטים כאילו הם רשומים על שמם. זה כמובן בולט ביותר במקרים של עריקים – אלו שנבחרו במפלגה א' ועוברים למפלגה ב', תוך שהם מעבירים אליה גם את האצבעות שלהם במליאה וגם את יחידות המימון שלהם. כבר הסברתי שזה פסול לחלוטין מבחינה עובדתית: הבחירות בישראל הן כידוע מפלגתיות ולא אישיות, מי שמנהל את הקמפיין זו המפלגה ולא המועמד הבודד, מי שנבחר זו המפלגה ולא חבר הכנסת הבודד. לכן, לפי כל קנה מידה משפטי ומעשי, המושב שייך למפלגה ולא למי שבאופן זמני מאייש אותו. המסקנה ההגיונית המתבקשת היא, שאם חבר כנסת רוצה לפרוש מסיעתו – עליו להתפטר מן הכנסת ולהחזיר לה את המנדט השייך לה. אבל חברי הכנסת לעולם לא ימנעו זאת, כי מי יודע – אולי יום אחד הם ירצו לערוק (תמורת טובת הנאה זו או אחרת), או שלפחות סיעתם-שלהם והמחנה שלהם ייצאו נשכרים מעריקות שכאלה. לטיעונים הללו יש להוסיף את ההיבט המוסרי. אתה הופעת בפני הציבור כנציג מפלגה מסוימת. אתה הבטחת לפעול בשמה ובמסגרתה של מפלגה מסוימת. אתה קיבלת את הגיבוי, המימון והפרסום של מפלגה מסוימת. אתה ביקשת וקיבלת את אמון הציבור כנציג מפלגה מסוימת. אתה באמת לא מבין כמה זה בלתי מוסרי לקחת את כל אלו ולהעביר אותם למפלגה אחרת, לעיתים קרובות – מפלגה מן המחנה היריב? אם אתה באמת לא מבין את זה, אזי אתה לא ראוי לשום תפקיד ציבורי – משום שאתה אידיוט, רקוב או שניהם.

אפרת שחם, בתו של ניצב בדימוס ועבריין המין והמרמה ניסו שחם, יצאה השבוע בשצף קצף נגד המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט. כולם לא בסדר, חוץ מאביה שנפל קורבן לסגירת חשבונות ולרדיפות ממניעים אישיים. כן, אמרה שחם-הבת בחצי פה, מה שהוא עשה לא היה ממש מוסרי, אבל זה עניין של המשפחה ואנחנו רק יצאנו מחוזקים מהסיפור הזה. נזכיר במה מדובר. שחם קיים יחסי מין עם שורה של שוטרות הכפופות לו ולאחר מכן קיבל החלטות הנוגעות להן. על המסד העובדתי הזה לא הייתה מחלוקת. שופט יחיד בבית משפט השלום קבע שזה לא היה פלילי; שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי ושלושה שופטים בבית המשפט העליון קבעו שזה כן היה פלילי. שחם העמיד פנים שהוא נוטל אחריות כדי שמאסרו יקוצר, אבל ממש בעומדו מחוץ לשערי הכלא שב וטען לחפותו. שיהיה ברור: זכותו של ניסו שחם לחשוב ולטעון מה שהוא רוצה. זכותה של אפרת שחם להאמין לו ולהתייצב לצידו. אך המעשים שלו – עליהם כאמור אין חולק – מעידים על ריקבון מוסרי עמוק. ניצב במשטרת ישראל, מפקד המחוז הרגיש ביותר שלה (ירושלים), מועמד למפכ"ל, בעלה של קצינת משטרה בכירה, אב לשתי בנות – מקיים יחסי מין, כמעט בשגרה, עם שוטרות זוטרות בגילאים של בנותיו ולאחר מכן פועל כמפקדן. היחסים הללו היו בהסכמה, וזה אולי המרכיב היחיד המונע מהם להיות בדרגת הסירחון החמורה ביותר. על זה לבד הוא היה חייב לעוף בטיל מהמשטרה, על זה לבד היה מצופה שהוא יסתום את פיו ויבקש מבני משפחתו לשתוק גם הם. אבל לא – שחם בטוח שהוא זך וטהור, ואין פלא שגם בתו סבורה כך.

הנה הפתעה לטובה: הפגנה של שיקול מוסרי דווקא באחד המקומות הכי פחות צפויים – יציעי אצטדיון בלומפילד. עומר אצילי עלה על כר הדשא כמחליף בשבוע שעבר, בנצחונה של נבחרת ישראל על נבחרת אלבניה, וספג שריקות בוז עזות בכל פעם בה נגע בכדור. היו גם שעודדו אותו, אבל הדיווחים העיתונאיים מן המשחק הדגישו את התגובה השלילית של אלפים מבין הצופים. אצילי וחברו דור מיכה הודו שבשנת 2020 קיימו יחסי מין עם קטינות, אך התיק נגדם נסגר מחוסר אשמה לאחר שהוכח שהשתיים אמרו להם שהן בנות 17.5 – כך שלא הייתה כאן עבירה פלילית מצידם. הבעלים של מכבי תל אביב, מיץ' גולדהאר, החליט מיד שאין לשניים מקום בקבוצה וזרק אותם ממנה. הם יצאו לשנת גלות בקפריסין ואחריה חזרו לשתי קבוצות צמרת – אצילי למכבי חיפה, מיכה להפועל באר שבע. הנכונות של יעקב שחר ואלונה ברקת לקלוט את השניים ספגה ביקורת ציבורית עזה, אבל יש לזכור שמדובר בעסקים פרטיים. לא כך נבחרת ישראל, וזימונו של אצילי אליה עורר כעס רב. ככלות הכל, מדובר בייצוגה של המדינה בידי מי שהתייחס לנערות – ונניח שהוא חשב שהן באמת בנות 17.5 – ככלי גרידא לסיפוק תאוותיו. אגב, אצילי כבר היה נשוי באותה עת ומיכה היה במערכת יחסים זוגית – מה שלא ממש הפריע להם, ורק מוסיף לחוסר המוסר שהפגינו. היה מעודד לראות שהמוסר עוד ממלא תפקיד כלשהו אצלנו, גם אם הוא נדחק מלב הזירה הציבורית אל שוליה.