נראה שהמצפן ההתנהגותי והערכי של דרגי השטח בחזית החיכוך שונה מזה של הדרג הפיקודי הבכיר. הפער מתרחב והולך כל אימת שאירוע חיכוך הופך לאירוע חדשותי, שבעקבותיו, במקרים רבים, נדרש הדרג הבכיר לתגובה פומבית מתוקשרת, לחרוץ דין ולהוקיע את התנהגות החיילים. כתוצאה מכך גדל התסכול של אותם חיילים ומתחזקת בקרבם תחושת הנטישה. את הפער המתרחב חשוב להבין גם בהקשר הדמוגרפי של הצבא. הסוציולוג יגיל לוי הצביע בשורת מחקרים לאורך השנים על התהוותו של "צבא הפריפריות", "צבא הצווארון הכחול" – אותן חטיבות מרחביות וחלק מחטיבות החי"ר, בדגש על חטיבת כפיר, אבל כנראה שלא רק היא. למעשה, הרוב המוחלט של החיילים המשרתים בחטיבות החיכוך השוחק ביהודה ושומרון, מגיעים מהפריפריות החברתיות והגאוגרפיות של ישראל. שירותם הצבאי מסוכן יותר ומתגמל פחות לעומת המשרתים באמ"ן, במערכים הטכנולוגיים ויתר היחידות היוקרתיות של צה"ל. יתר על כן: השירות הצבאי אינו מכשיר אותם להשתלבות בשוק התעסוקה האזרחי לאחר השירות התובעני, ובמקרים רבים הם נותרים במרחב הפריפריאלי עם סיכויי מוביליות נמוכים. מדובר בלא פחות מאשר פצצת זמן חברתית. הפער בין הדרג הלוחם בשטח לבין הדרג הפיקודי, המחלחל גם לרמות הפיקוד הנמוכות יותר, זולג למרחב הציבורי. על כך מעידה התמיכה בדרג הלוחם בקרב ציבור רחב, ומלמדת גם המתקפה הפרועה ברשתות החברתיות על מפקד גדוד צבר שהעניש את החייל שהיה מעורב בתקרית בחברון. את הפער הזה לא ניתן יהיה לצמצם באמצעות מסרים "חינוכיים" באיגרות רמטכ"ל ולבטח שלא בצעדי ענישה שחלקם, ובצדק גמור, נתפסים כבלתי פרופורציונליים בעליל בעיני החיילים והציבור התומך בהם, כמו גם בעיני גורמים פוליטיים בזירה הציבורית. כדי לצמצם אותו יש לפעול באופן שונה לחלוטין. לא הדרג הצבאי קובע את המציאות המדינית של המשך הנוכחות הצבאית בשטחים, ולכן על הצבא לבחון כיצד יש לפעול בתנאי המציאות, שנקבעת ובדין על-ידי הדרג המדיני הנבחר. זאת, תוך התייחסות לתחושות החיילים וערנות רבה לגיבוי החברתי והפוליטי הרחב שהם זוכים לו. בעיקר יהיה עליו לבחון מחדש את מאפייני הפיקוד הצבאי ברמות השטח ולחזק את דרג הפיקוד הטקטי, הנאלץ להתמודדות המורכבת והמאתגרת ביותר במרחב החיכוך המיידי. יש לשאוף לתגבור משמעותי של כוחות מג"ב מנוסים בגזרות השונות, להקפיד על נוכחות מפקדים מנוסים שילוו את החיילים במשימותיהם. יש לשקול מחדש את מגבלות התנועה של גורמים אזרחיים בסמיכות יתרה לעמדות ולמחסומי צה"ל. יש להעצים את החיילים ואת מאפייני השירות שלהם ובעיקר לפתח מנגנוני תגמול משמעותיים, שיבהירו את החשיבות שהצבא והמדינה מייחסים לשירותם.

מעבר לכך, חשוב לגוון מאוד את התמהיל הדמוגרפי של החיילים ולהבטיח נוכחות מאוזנת יותר של קבוצות חברתיות ביחידות השטח. הדרג הצבאי הבכיר חייב לנכוח באופן ניכר הרבה יותר במרחבי החיכוך כדי ללמוד ולחוש מקרוב את המתרחש בהם, לזהות מצוקות ובעיות ולהקדים תרופה למכה. הנוכחות צריכה לשדר לחיילים גיבוי ותמיכה, כשהחינוך להתנהגות ערכית וממלכתית ניתן בהקשר ובהתייחס לבעיות היומיום, ולא בעיקר כתגובה לאירועים שגלשו למרחב התקשורתי. הפעילות האינטנסיבית של כוחות צה"ל במרחב יהודה ושומרון, ובעיקר בתנאים של מרחב רווי תקשורת ורשתות חברתיות, חושפת לא רק את החיכוך הגובר והאלים בין צה"ל לבין אוכלוסייה אזרחית פלשתינית, אלא את הקושי הרעיוני והמבני של צבא לוחמני ו"קטלני", לגישתו של כוכבי, המוצא את עצמו בעולם של משימות שיטור. מעבר לכך, המציאות הזו משקפת את חולשת מודל הצבא, את תהליכי השחיקה של מודל הגיוס ואת העובדה שצה"ל כבר אינו "כור היתוך" של החברה הישראלית, אלא מנגנון המנציח ריבוד חברתי, ההופך לריבוד פוליטי מקטב. על כל אלו יש להוסיף את פוטנציאל המתח שבין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי בנסיבות המתהוות. ספק אם הסולם הערכי שמציג כוכבי בהקשר לאירועים דוגמת אלה שהתרחשו בחברון, בדגש על גבי איפוק וריסון בהפעלת הכוח, משקף את הסולם הערכי של הדרג המדיני. הפרשנות שיעניק לנסיבות לתקריות הדרג המדיני, או חלק משמעותי בו עם כינונה של הממשלה החדשה, תהיה כנראה שונה בתכלית מזו של הדרג הצבאי הבכיר. המשמעות היא שהדרג המדיני ידרוש לגבות חיילים או לשנות את הפקודות הנהוגות, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם סולם הערכים המקצועי של הדרג הצבאי הבכיר (כך למשל הדרישה המושמעת לשינוי הוראות הפתיחה באש). מדובר במתכונת לחיכוכים בלתי-פוסקים, שיגיעו עד מהרה גם לזירה התקשורתית, ויהיה בהם כדי להעיב על רמת האמון של הציבור בצבא. חשוב בהקשר זה להדגיש את הכרסום והשחיקה שכבר ניתן לזהות במידת האמון של הציבור בצבא. אומנם הצבא שומר עדיין על מקומו הגבוה והבולט בעיני הציבור בהשוואה למוסדות המדינתיים האחרים, בוודאי בהשוואה לאמון שהציבור רוחש לכנסת ולמפלגות השונות, אלא שהוא בהחלט נשחק. אם הציבור בישראל חש רמה גבוהה של אמון בנוגע ליכולת או לכשירות המבצעית של הצבא, הרי שבכל הנוגע להתנהלות הצבא כארגון ולאיכות הטיפול שלו בחיילים - מידת האמון הציבורית נמוכה הרבה יותר (כך עולה גם בסקר האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה, לעיל). אין מדובר של משבר, אלא בעיצומו. ראוי שהממשלה הנכנסת והרמטכ"ל הנכנס, הרצי הלוי, יבינו את אירועי חברון האחרונים כנורת אזהרה, הקוראת להיערכות חדשה – ויפה שעה אחת קודם.