אצל הנאצים הגיע עיוות החוק לשפל שאין עמוק ממנו. זוכרים את צעדי האפליה נגד היהודים מנובמבר 1935? היו אלו "חוקי נירנברג" – חוקים שאושרו (כמובן פה אחד) בידי הרייכסטאג. כל הצעדים, החל משוד הרכוש וכלה ברצח בתאי הגזים, נעשו על-פי פקודות ברורות ובשרשרת ביורוקרטית מסודרת ומתועדת. ההיסטוריון הבריטי הבכיר פרופ' מייקל בַּרְלֵיי עומד בהרחבה על הרס שלטון החוק ב"הרייך השלישי: היסטוריה חדשה" – אחד הספרים הטובים ביותר על גרמניה הנאצית. בין היתר כותב ברליי: "[בתפיסה הנאצית] החוק נועד להגן על האינטרסים הקולקטיביים של הקהילה הלאומית ולשרת אותם, יותר מאשר לתת הגנה לזכויות של היחיד כנגד רשות מבצעת שרירותית. המאפיין הבסיסי הזה של דמוקרטיה [הגנה על היחיד] חוסל בשיטה שהתיכה יחד רשות מבצעת ורשות שופטת לישות שרירותית אחת... זכויות היחיד היו כפופות לאלה של ה'קהילה'... החוק לא היה כפוף לרעיונות מוזרים כמו הלימה עם החוקה, שערבויותיה הקיימות עדיין, כמו לחופש ההתאגדות הכנסייתית למשל, נדרסו על דרך השגרה". על השופטים הוותיקים שסירבו לצעוד בתלם הנאצי, הופעלו לחצים כבדים לפרוש. ברליי ממשיך: "מי שהותשו כשערכיהם הושמו ללעג החליטו לעבד את גינותיהם או לשחק עם נכדיהם ולא לקחת חלק במערכת שנשתבשה ונטרפה בהדרגה". שופטים צעירים יותר לא יכלו לפרוש והם ספגו איומים בוטים וישירים. השופטים נדרשו להיות חברים במפלגה הנאצית, וכך הפכו להיות נתונים למרות בית הדין שלה. שופטים בכירים זומנו דרך שגרה למשרד המשפטים ושם קיבלו הנחיות לגבי "מדיניות השיפוט הראויה". העיתונאי האמריקני ויליאם שיירר, אשר עבד בברלין בשנות ה-1930, כתב את אחד מספרי היסוד על גרמניה הנאצית: "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי". הוא מציין שהשופטים בזמן ויימאר שנאו את המשטר ורבים טוענים שפסקי הדין שלהם סייעו לנפילתה. אבל לפחות להלכה הם היו בלתי תלויים, כפופים לחוק בלבד, מוגנים מפני פיטורים שרירותיים וחייבים לשמור על שוויון בפני החוק. "חוק השירות הממשלתי" מאפריל 1933 סילק משורותיהם לא רק את היהודים, אלא גם את "מי שהעיד על עצמו שאין הוא מוכן לפעול תמיד למען המדינה הנאציונל-סוציאליסטית". הנאצים לא הסתפקו בהשתלטות על מערכת המשפט הקיימת, אלא הקימו מערכת משלהם. במרס 1933 הוקם "בית הדין המיוחד" שעסק בפשעים פוליטיים. היו בו שלושה שופטים, תמיד חברי מפלגה נאמנים, ובלא מושבעים; הסניגורים היו חייבים להיות פקידים נאצים. באפריל 1934 הוקם "בית הדין העממי" שקיבל את הסמכות לדון במשפטי בגידה: שני שופטים וחמישה אנשי מפלגה, ס"ס והצבא. פסקי הדין שלו לא היו נתונים לערעור וישיבותיו נערכו לרוב בדלתיים סגורות; הוא נודע לשמצה ביותר כאשר היה מכשיר לרצח מתנגדיו של היטלר אחרי הניסיון לחסלו ב-20 ביולי 1944. גם המשטרה הפכה עד מהרה לזרוע פוליטית, בניצוחו של היינריך הימלר. הייתה זו אימפריה רבת זרועות של הגסטפו, הס"ס, הס"ד ועוד – ולא ניכנס כאן לכולם. ברליי מציין: "בשליחותה הפוליטית ראתה המשטרה את עצמה כלי ביצוע בשירות רצון הפיהרר, ולא רשות מבצעת של המערכת המשפטית. הדבר העניק למשטרה כוח אדיר".

מן הראוי לעמוד על עוד היבט מרכזי של הרודנות הנאצית. מעטים אם בכלל הם רוצחי ההמונים שהצהירו מראש על כוונותיהם הנפשעות. היטלר עשה זאת במידה משמעותית בספרו "מיין קאמפף" ובמאות נאומיו חוצבי הלהבות. הרעיונות המרכזיים אשר הנחו אותו עד יומו האחרון (פשוטו כמשמעו) הוצגו בגלוי. אנטישמיות בוטה וגסה ביותר וראיית היהודים כמקור כל רע. דארוויניזם חברתי המעתיק את חוקי האבולוציה לחברה האנושית, מתעלם לחלוטין מכל שיקול מוסרי וקובע שגם בין בני האדם – החזקים טורפים את החלשים. "העם" ("פולק") המוגדר במונחים גזעניים, קובע היררכיה של גזעים ומצהיר על זכותו של הגזע העליון (ה"ארי") לשעבד ואף להשמיד גזעים נחותים. הצורך החיוני של גרמניה ב"מרחב מחיה" במזרח אירופה כדי ליישב ולהאכיל את אוכלוסייתה הגדלה. האנטישמיות הייתה אבן יסוד של המפלגה הנאצית כבר בימיה הראשונים, כפי שקבע המצע שלה משנת 1920: "לא יוכל להיות אזרח אלא מי שהוא בן העם. לא יוכל להיות בן העם אלא מי שדמו דם גרמני, בלא להתחשב בדתו. שום יהודי לא יוכל אפוא להיות בן העם. מי שאיננו אזרח, יוכל לשבת בגרמניה כאורח בלבד, ובהכרח חלה עליו תחיקה לזרים... אנחנו דורשים למנות אזרחים בלבד למשרות הציבוריות למיניהן... אם אי-אפשר לכלכל את כלל התושבים שבמדינה, יש לגרש בני אומות זרות (לא-אזרחים) מן הרייך". כדי להטמיע רעיונות אלו במוחותיהם של עשרות מיליוני גרמנים, הפעילו הנאצים מערכת תעמולה שלא הייתה דוגמתה, בהנחייתו של היטלר ובניצוחו של יוזף גבלס. היו לה ארבעה שלבים עיקריים: מְצא או המצא אויבים, עשה להם דמוניזציה, הכנס הכל לססמאות קצרות וקליטות, חזור עליהן ללא הרף. רבים התעלמו מ"מיין קאמפף", מהצרחות של היטלר בעצרות המפלגה, מהססמאות שנמרחו על הקירות, מהאנטישמיות הפורנוגרפית של "דר-שְטירְמֶר". רבים חשבו שמדובר בתעמולה לצורכי בחירות, שהיטלר יתמתן אם וכאשר יעלה לשלטון, שהמציאות תכריח אותו להתיישר, ששותפיו לממשלה ירסנו אותו. הם התבדו, במחיר של עשרות מיליוני בני אדם.

נעבור ללקחים. בראשית הדברים הוצג הלקח המרכזי: הכרה בכך שדמוקרטיה עלולה להוות כלי בידי מי שרוצים לחסל אותה, ושהיא חייבת להתגונן מפניהם. אבל כיצד עושים זאת? העולם כולו הפיק כמה תובנות ואף יישם אותן, לעיתים בהצלחה מרובה – אך כפי שראינו, הסכנות נותרו ממשיות. לקח ראשון הוא, שרדיפות – פוליטיות, דתיות, אתיות, גזעיות או מכל סוג אחר – אינן עניין פנימי של המדינה בה מדובר. לעולם התרבותי אסור לעמוד מנגד כאשר משטר, אפילו אם הוא מתהדר בכסות דמוקרטית, פועל באפליה פסולה, פוגע בחלשים ומערער את יסודות השוויון והחופש. זה מה שעשה העולם למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, זה מה שעושה האיחוד האירופי להונגריה ופולין, זה מה שעושה המערב למוסלמים הקיצוניים באירן ובאפגניסטן. לקח שני הוא, שלעיתים הדמוקרטיה צריכה להגביל את עצמה כדי למנוע את הריסתה. ככלל, דמוקרטיה היא איזון בין זכויות. אפילו הזכות הנעלה ביותר, הזכות לחיים, אינה מוחלטת: שום מדינה אינה מפסיקה את התמיכה בתרבות ומעבירה את הכסף למערכת הבריאות, כי גם לתרבות יש ערך. גם הזכות לבחור אינה מוחלטת: שום מדינה אינה שולחת קלפיות ניידות לחולים המרותקים למיטותיהם, כי המחיר הכספי גבוה מדי. גם הדמוקרטיות המתקדמות ביותר מכירות בכך שיש מי שאינם רשאים להיבחר לעמדות שלטוניות. כאשר עסקינן בדמוקרטיה מתגוננת, זכויות כמו חופש הביטוי וכבוד האדם צריכות לקבל משקל נוסף על חשבון הזכות להיבחר. בדמוקרטיה מתגוננת, בתי המשפט צריכים לשמור על זכויות שהרוב מנסה לרמוס באמצעות עריצות הרוב. אפילו רוב של 100% אינו יכול לבטל את הבחירות, לסגור בתי תפילה או להדיר נשים. יש ערכי יסוד נצחיים שאיש אינו רשאי לשנות. לקח שלישי הוא שמערכות עלולות לקרוס ולכן חובה לזהות סדקים בהן מוקדם ככל האפשר. היסטוריון הדתות הנוצרי-אמריקני פרופ' פרנקלין ליטל היטיב לבטא זאת בכנס של יד ושם בשנת 1983: "השואה מתעדת מה קורה כאשר המערכת והמבנים נכשלים – כאשר בתי ספר ואוניברסיטאות נעשים מקומות להכשרת ברברים בעלי יכולת טכנית, במקום אזרחים חכמים. כאשר מקצוע המשפט משתמש במיומנויותיו הטכניות כדי להטות את הצדק. כאשר אנשי הרפואה משתמשים במיומנויותיהם כדי לענות ולרצוח במקום לרפא. כאשר מורי הדת מסלפים את האמיתות הנשגבות למען צרכים אנוכיים בני חלוף. כאשר המגינים מפני אלימות (המשטרה והצבא) נעשים המענים והרוצחים, משרתי הרֶשע, במקום מגינים על הטוב וחוצצים בינו ובין הרָשע. בין שאר הלקחים יש לכלול גם את פגיעותן הנמשכת של חברות פתוחות לדמגוגים פופוליסטיים ולתנועות טרור, שאם לא יעצרו אותן ולא ימחצו אותן בעוד מועד, עלולות להיעשות לממשלות פושעות שבידן הכוח וגם הכוונה לבצע רצח עם". הלקח החשוב ביותר הוא, שאסור לשתוק כאשר רואים ששליטים מתחילים לרדוף את מתנגדיהם. את הלקח הזה ביטא בצורה הטובה ביותר מרטין נימוֹלֶר. הוא היה כומר פרוטסטנטי, אשר עד 1934 תמך בנאצים אבל הפך למתנגד משטר בולט, נכלא בברלין ולאחר מכן בדכאו וזקסנהאוזן בשנים 1945-1937. מיד לאחר המלחמה כתב נימולר: "תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים - ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי קומוניסט; ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים –ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט; ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי; ואז הם באו ולקחו את היהודים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי; ואז הם באו ולקחו אותי –וכבר לא נותר אדם לדבר בעדי".