|
|
טיבי ועודה. הצטרפו באיחור [צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90]
|
|
למרות זאת, רובו המכריע של הציבור הערבי נותר מחוץ לתנועת המחאה ואינו מעורב באופן פעיל בהפגנות. ככלל נראה, כי חוסר אמון במוסדות המדינה ממשיך לעצב את הלכי הרוח בציבור הערבי ולמנוע את השתתפותו באירועי המחאה. אפשר שלכך נוספו סיבות קונקרטיות נוספות, ביניהן ההצהרות של עודה וטיבי, לפיהן המחאה מתעלמת מבעיות שהן חשובות לחברה הערבית, ביניהן המשך הכיבוש והאפליה נגדה, ולכן הם לא ישתפו פעולה במסגרתה עם מפלגות האופוזיציה היהודית.
גם העובדה שבנאומו הראשון של הרצוג בנושא ההפיכה המשטרית (12.2.23) לא הוזכר כלל המיעוט הערבי, תרמה לתחושה שמדובר במאבק פנים-יהודי. לכך יש להוסיף את הנטייה של ראשי תנועת המחאה ומארגני ההפגנות לצמצם השתתפות של ערבים בהן ולמנוע הנפת דגלי פלשתין או התייחסות לסכסוך הישראלי-פלשתיני, אשר התפרשו כמסר שלפיו המארגנים לא באמת רוצים לראות ערבים לידם באירועים אלה.
כרקע למצב הנוכחי יצוין שאם זכויות האדם, ובראשן הזכויות לשוויון, של הציבור הערבי לא זכו עד כה להגנה משפטית איתנה, לא בחוקי היסוד, לא בחקיקה הרגילה, וגם לא באופן מלא בפסיקת בית המשפט העליון – הרי שבהפיכה המשטרית המסתמנת יש כדי ליצור הרעה ממשית במצבו של המיעוט הערבי. זאת, משום שבית המשפט העליון הוא זה שהגן על זכויות הפרט של המיעוט הערבי לאורך כל שנות קיומה של המדינה – גם אם לא תמיד בצורה מלאה.
על-פי סקרי "מדד הביטחון הלאומי" שעורך המכון למחקרי ביטחון לאומי, מידת האמון של הציבור הערבי בישראל בבית המשפט העליון צנחה באופן חד משנת 2017 (אז 75% הביעו אמון גבוה) ל-42% בלבד ב-2022. זאת, כנראה, עקב התפיסה לפיה בית המשפט העליון לא מגן כראוי על זכויותיו של הציבור הערבי, במיוחד ביחס לזכויות הקבוצתיות כמיעוט לאומי ילידי. ואכן, בקרב האזרחים הערביים נותרה תחושה של אכזבה מתפקוד בית המשפט העליון, למשל כאשר הוא אישר פה אחד את חוק יסוד הלאום.
יש להניח, כי שיעור השופטים הערבים בישראל, 8.4% בלבד ב-2019, וכהונה של שופט ערבי אחד בלבד מתוך 15 בבית המשפט העליון, איננו משביע רצון. עם זאת, האמון הערבי בבית המשפט העליון עדיין גבוה יחסית לעומת מוסדות שלטון אחרים.
ועדיין, זכור לטוב פסק הדין קול העם משנת 1953, שהגן גם על חופש הביטוי של העיתון הערבי אל-איתחאד. אחריו באה שורה של פסיקות אשר הוסיפו והגנו על זכויות אזרחיות ופוליטיות של המיעוט הערבי. בולטים ביניהם פסק הדין בעניין סמיר קעדאן בעניין הקצאת קרקעות באופן שוויוני ביישובים קהילתיים, פסק הדין בעניין עדאלה בסוגיית שילוט בשפה הערבית בערים מעורבות, פסק הדין בעניין מוחמד בכרי וסוגיית חופש הביטוי האומנותי. כמו-כן יוזכרו ההחלטות שביטלו או לא אישרו, בהתאמה, את החלטות ועדת הבחירות המרכזית לכנסת לפסול סיעות ערביות, או מועמדים בסיעות ערביות, מהתמודדות בבחירות לכנסת.
|
יוזמות החקיקה מסכנות את הערבים
|
|
|
|
המארגנים נגד דגלי פלסטין [צילום: נועם ריבקין-פנטון, פלאש 90]
|
|
מול יוזמות החקיקה הנוכחיות קיים חשש ניכר, כי אלה עלולות לפגוע קשות בציבור הערבי, בין היתר אם שערי בית המשפט ייפגעו בפני ארגוני זכויות האדם. חקיקה ברוח היוזמה הממשלתית תאפשר לממשלה לקדם מדיניות מפלה נגד הציבור הערבי בהעדר מנגנון פיקוח של ממש. קונקרטית, כל אימת שבית המשפט ירצה להתערב כדי להגן על זכויות המיעוט הערבי, לא ניתן יהיה לבטל מדיניות מפלה, תוך שימוש בעילת הסבירות. ואילו כאשר מדיניות מפלה תעוגן בחקיקה, לא ניתן יהיה לבטלה, אלא בהסכמה רחבה של כל שופטי בית המשפט העליון.
גם אז תהיה פתוחה בפני המחוקק, הנשלט באופן מלא על-ידי הממשלה, האפשרות להתגבר על פסיקת בית המשפט באמצעות פסקת ההתגברות, ואף לחסום את דרכו מלכתחילה על-ידי הענקת התואר "חוק יסוד" לכל חקיקה מפלה. הדבר נכון ביחס לזכויות הפרט, ולבטח ביחס לזכויות קולקטיביות דוגמת הזכות להשתמש בשפה הערבית במרחב הציבורי, או לגבי מימוש הזכות החוקתית הפוליטית הראשונה במעלה להיבחר לכנסת, לגביה כבר הונחה על שולחן הכנסת הצעה להגביל אותה.
בסיכום, תמונת המצב המצטיירת היא מורכבת מאוד ועתירת סיכונים לדמוקרטיה הישראלית ובמיוחד בכל הקשור לזכויותיו של הציבור הערבי. מצד אחד, יש חשש ניכר מפני השלכות שליליות של היוזמה הממשלתית בעניין מערכת המשפט. מצד שני, ניכר שאזרחי ישראל הערבים מדירים ככלל את עצמם, לפחות עד כה, מול התפתחות בעלת משמעות מכוננת לגבי הדמוקרטיה הישראלית, המציבה אותם עצמם כמיעוט לא מוגן בפני עריצות הרוב והממשלה. תמוהה בהקשר זה גם גישתה הפסיבית יחסית של ההנהגה הפוליטית הערבית, ובעיקר של ועדת המעקב העליונה.
אמנם קשה להעריך, בשלב זה, כיצד תתפתח המחאה בחברה הערבית, אך נראה שסימני ההצטרפות האיטיים והמאוחרים אליה וההפגנות הראשונות שנערכו בישובים הערביים, מעידים על כך שהציבור הערבי מתחיל, אולי באיחור, להבין אל נכון ש"ישיבה על הגדר" לא תועיל לו ואולי אף תפגע בו בהמשך. הצטרפותו למחאה תוכיח, כי הוא אינו נסוג מתפיסת ההשתלבות במרקם הכלכלי, החברתי והפוליטי, שאפיינה אותו בשנים האחרונות.
השתתפות ערבית המונית ופעילה במחאה הקולקטיבית תוסיף נדבך חשוב לא רק לתנועת המחאה, אלא גם לחיזוק השתלבותו של הציבור הערבי בחברה ובמדינה. לחלופין, הימנעות מכך לאורך זמן עשויה להצביע על נסיגה ממחויבותו של הציבור והנהגתו מתפיסת ההשתלבות.
|
|