המחשה מובהקת לפער כזה היא תחום המקלוט ברחבי המדינה בכלל ובחזית הצפונית בפרט. המצב בתחום חיוני זה הוא בלתי מספיק. ביצועה בשטח של תוכנית רב-שנתית למיגון יישובי הצפון, שעליה הכריזה הממשלה כבר ב-2018, נדחה כבר מספר שנים ורק לאחרונה החל ביצוע הדרגתי במספר מועט של ישובים בקרבת הגדר עם לבנון. מקלוט אמין הוא תנאי להתמודדות מוצלחת של החזית האזרחית בשעת חירום ביטחוני ולכן גם לחוסנה של האוכלוסייה האזרחית. דוגמה נוספת היא הסוגיה הרגישה של פינוי עצמי והתפנות מאורגנת של אזרחים ממרחבי פגיעה של חימוש תלול-מסלול. נושא זה החל להידון כבר במלחמת לבנון השנייה, כאשר כשליש מתושבי הצפון התפנו עצמאית לפרקי זמן שונים מבתיהם, ללא מענה ממשלתי ראוי למצוקותיהם. עד עתה, ממשלת ישראל נמנעת ממתן מענה מערכתי כוללני לאתגר זה, היכול להתפרץ ללא התרעה מוקדמת, הן בגלל אירוע ביטחוני רב היקף ונזקים והן בשל רעידת אדמה קשה. הפתרון הטקטי והמצומצם שניתן הפעם – בדמות הפעלת תוכנית "משב רוח", המאפשרת לבודדים ולקבוצות מעוטף עזה להתפנות על-פי רצונם בתשלום ממשלתי למספר ימי "התרעננות" – רחוק מלשקף מענה מערכתי לתרחיש אסוני נרחב. מתחייבים כאן מודעות לאומית, גיבוש תוכנית כלל-ארצית מתוקצבת, הכנות לוגיסטיות מפורטות, הסברה ותרגול. מעבר לכך, רצף הסבבים מול ארגון טרור פלשתיני קטן וחלש ברצועה, ללא הצטרפות חמאס, החזק ממנו שבעתיים, עשוי לצרוב בציבור הישראלי תודעת שווא ושאננות מסוכנת לגבי המסוגלות הישראלית להתמודד בהצלחה עם התקפות של נשק תלול-מסלול. ניסיון עבר מלמד, כי יכולות ותפיסת מסוּגלוּת עצמית מול איום מסוים, אינן תקפות בהכרח מול תרחיש איום שונה. זו עלולה להקרין באופן שלילי גם על מחויבות לא-מספקת של הדרג המדיני להשקיע את המשאבים הנדרשים להגנה על החזית האזרחית בחירום ביטחוני ולחיזוק החוסן החברתי.

חוסן חברתי גבוה מתבטא, על-פי המקובל בספרות המחקרית, ביכולת של קהילות והחברה כולה להתמודד בהצלחה עם הפרעה קשה, להכילה בגמישות, לקיים רציפות תפקודית במהלכה ולהתאושש ממנה במהירות, וככל האפשר – להתפתח בעקבותיה ובעטיה לממדים נוספים ומשופרים של תפקוד מערכתי. מזווית ראיה זו יש להתייחס לתפקודה של החברה הישראלית בסבב "מגן וחץ" בשני היבטים מקבילים. האחד הוא בהיבט הצר של הסבב עצמו, כחוליה נוספת במה שנראה כשרשרת בלתי נגמרת של סבבי עימות, דומים זה לזה במאפייניהם ובתוצאותיהם. השני הוא במובן לאומי רחב יותר, הקשור ספציפית בחוסנה ויכולות תפקודה של החברה הישראלית בעת הזו, בחפיפה (הזמנית?) בין המשבר החברתי/פוליטי הגדול שפרץ סביב הרפורמה המשפטית לבין הסבב הביטחוני עצמו. לגבי החוסן החברתי במהלך המבצע האחרון, נראה, כי הציבור הישראלי ברובו נהג באחריות. הוא פעל ככלל על-פי ההנחיות של פיקוד העורף, תוך המשך שגרה מבורכת ככל הניתן, על-פי מדרג האיום המשתנה באזורים השונים. זאת, בצד יוזמות עצמאיות מחמירות של מספר ראשי רשויות מקומיות באזור המרכז, שביטלו פעילויות תרבות וחינוך בלתי פורמלי, מעבר לנדרש על-פי הנחיות פיקוד העורף. שגרת החירום שהתנהלה במרבית המקומות בארץ העידה על מודל ההכלה הגמישה, שהיא ממרכיבי החוסן. כמו-כן, הציבור העניק ככלל תמיכה למדיניות הממשלה מול האויב ולניהול המערכה שניהל צה"ל ברצועת עזה. כך גם מפלגות האופוזיציה הגדולות. גם חלק מהקבוצות המובילות מחאה המונית נגד הרפורמה המשפטית הפגינו איפוק ונטלו מידה של פסק זמן מההפגנות במהלך הסבב, בשל חשש מפגיעה באזרחים המוחים ואולי גם תוך סולידריות עם תושבי עוטף עזה המורחב. היו אלה ביטויים לשרירותה של ההנחה המקובלת, שלפיה בעת מצוקה ואיום ביטחוני חיצוני (ובעיקר במקרים בהם ישראל אינה יוזמת במובהק עימות צבאי), מתקיימת התופעה של "התכנסות אל הדגל". הפעם נכנסה ישראל לעימות ביטחוני בתקופה מטלטלת של משבר פוליטי/חברתי עמוק, שבין היתר הביא לידי ביטוי את הסולידריות המתערערת ואת הקיטוב המקצין בחברה הישראלית. בשלב זה נראה, כי ביטויי הסולידריות בציבור במהלך "מגן וחץ" ובהקשרו הספציפי היו בעיקרם חיצוניים וממוקדים בהצדקת הגישה הישראלית מול הג'יהאד האיסלאמי. לכן, מוקדם עדיין לסכם עד כמה וכיצד המפגש בין הסבב הביטחוני לבין המשבר הפוליטי/חברתי השפיע על החוסן הלאומי. עם זאת נראה, כי בנסיבות המשבר הפוליטי/חברתי הנוכחי - גם ההתייחסות לחוסן הלאומי ולרכיביו, ובפרט לסולידריות חברתית ולאמון במוסדות המדינה, הופכת מושא לזהות פוליטית של אזרחים והקהילות שאליהן הם משתייכים. ייתכן שמדובר בשוּנוּת גוברת עד כדי קיטוב בין תפיסות, המנוגדות גם בהתייחס לסוגיות של ביטחון לאומי, כפי שנחשף ביחס לגיוס לצה"ל ולמחויבות לשירות. ככל שתופעה זו תחריף, עם המשך המשבר החברתי/פוליטי, יהיו לכך השלכות קשות יותר ויותר על החוסן הלאומי, החיוני לניהול מוצלח של עימותים צבאיים נרחבים צפויים.